ארכיון תגיות: המחאה החברתית

אז מה קרה עד עכשיו

פורסם בפייסבוק ב- 5.1.12

כל הזמן אני שומעת אנשים סביב שאומרים שהנה יצאו חצי מיליון איש לרחובות בקיץ וכלום לא השתנה בישראל. ואני דווקא חושבת שהרבה מאוד השתנה.

קודם כל נהיה גרוע יותר. זאת עובדה.
גלי התייקרויות ששוחקות עוד יותר את כוח הקנייה שלנו, כלומר את הכסף שיש לנו ביד; עוד ועוד משפחות זכאיות לדיור נזרקות לרחוב; הגברת השיסוי בין המגזרים השונים בחברה הישראלית; צמצום הולך וגובר של חירויות הפרט, חופש הביטוי והמחאה; תקשורת תחת מתקפה חסרת תקדים; הרשות השופטת תחת התערבות פוליטית מסוכנת וקיצונית; דמוקרטיה מאושפזת במצב של קומה.

לא חסרות דוגמאות לכך שהמצב בישראל גרוע יותר מאשר היה טרם פרוץ המחאה. למעשה, זה לא מפתיע, שכן רוב האירועים הינם תגובה ישירה של השלטון לנוכח המחאה, שאותה הוא חפץ להשתיק ולחסל.
אבל….
אבל!

עוד דברים השתנו מאז הקיץ, ובזכות הקיץ. קרו המון דברים טובים. מה טובים, מדהימים!
רבים בציבור הישראלי החליטו פשוט לעשות…
חסרי דיור התאגדו יחד כדי להילחם על זכויותיהם ויצרו קהילות חמות של תמיכה, מחאה ופעילות משותפת; מעמד הביניים התחיל לצרוך אחרת, בין אם לצמצם קניות מיותרות, ובין אם לברור היטב ממי לקנות; ביקורת הולכת ומתפשטת על התכנים הירודים בטלוויזיה ורבים שמסיימים את הרומן עימה; עיתונאים הקימו ארגון עובדים חדש שידאג לזכויותיהם; עיתון קואופרטיבי נולד; בנק חברתי נרקם; עשרות פעילים עולים לכנסת מדי שבוע לפקח על העבודה הנעשית שם ולדווח לציבור; עשרות פעילים מפקחים ומדווחים על הנעשה במועצות המקומיות; שיתופי פעולה של יהודים, ערבים ומגזרים שונים; האנשים הנלחמים מול המערכת מבינים לראשונה שהם לא לבד; אנשים שאינם גומרים את החודש מבינים סופסוף שזו לא אשמתם, ועוד ועוד.

המכנה המשותף של כל הדברים שקרו וקורים, הוא ההתעוררות של הציבור בישראל למודעות ובעקבותיה לעשייה. במקום לשבת ולקטר, אנחנו עושים. ולא רק עושים. בזכות ההבנה שלנו שיחד אנחנו כוח, אנחנו מתאגדים ומתאחדים במפגני סולידריות שלא נראו כאן קודם. והאיחוד הזה, לצד המודעות של המצב ושל כוחנו ויכולותינו לשנות, הם הם המהפכה.

הנה, לראשונה הציבור הישראלי מתחיל לקחת אחריות על חייו.
כלום לא השתנה??? הדבר הכי מדהים קרה! ישראלים פשוט לוקחים אחריות על חייהם ועושים… לא יודעת מה אתכם, מבחינתי זה וואו.

406827_353888617970535_1066866460_n

באנו לעבוד

לאור מחלוקת פנימיות וחיכוכים רבים בין קבוצות שונות במחאה החברתית, נכתב הפוסט הזה.
פורסם בפייסבוק ב- 28 בדצמבר 2011

לפני יומיים אבא שלי התקשר.
"נו, מה חדש במהפכה?", שאל. "הכל טוב! עובדים!", עניתי בחיוך. "ולאיזה מחנה את שייכת?"… מחנה? מואה?
כמה מילים נשפכו בחודשים האחרונים על הפוליטיקה הפנימית של הפועלים והפעילים במהפכה. הוא לא בסדר כי הוא בוחר ככה, היא לא בסדר כי היא עושה אחרת, ההם לא בסדר כי כך הם פועלים, וכו' וכו' – ביקורת לרוב.
ואני בתחושה – שכל זה – הבל הבלים.
הבל הבלים כי המהפכה הזו שאנו עושים, והעולם החדש המופלא הזה שאנו יוצרים, גדולים באלף רמות מעל הפוליטיקה הפנימית או הבחירה האישית של כל אחד מאנשי המהפכה. זה פשוט שולי. זניח. לא משנה דבר.
אפשר לפעול כך, אפשר לפעול אחרת, לכל אחד יש דעה איך דברים אמורים היו להיעשות לו הוא היה עושה אותם. אבל האמת היא שזה לא משנה.
כי כל אחד יכול לעשות רק את מה שהוא יכול לעשות.
אבל אני מקפידה לזכור:
כל אחד גם עושה הכי טוב שהוא יכול לעשות. הכי טוב. בחיי. בדקתי. יש לי הוכחות.
טוב, לא באמת, אבל לי זה ברור. ברור לי לחלוטין שכולם כאן נותנים את המיטב שלהם על פי אמונתם. ברור לי לחלוטין שאין אדם אחד במהפכה הזו שלא עובד עם לב נקי וטהור. לכולם אמונה נחושה בשינוי ההכרחי בסדרי עולם, ולכולם הדרך האישית שלהם ליצור עולם כזה.
פוליטיקה פנימית לא מעניינת אותי.
מעניין אותי לעבוד.
וברור לי, שתמיד יהיו כאלה שיאהבו יותר או פחות את מה שאעשה. זה בסדר. זה מותר. אי אפשר לרצות את כולם.
אבל המצפן הפנימי שלי, הוא היחיד שיכול להוביל אותי קדימה. כי רק אני יכולה לדעת מה נכון לי לעשות בכל רגע נתון.
אני שומעת רבים שאומרים שצריך לפעול בצורה כזו או אחרת. שכן צריך ארגון גג, שלא, שהכל צריך להיות ככה או אחרת. ואני שואלת את עצמי? מאיפה אנחנו יודעים? מאיפה אנחנו יכולים להיות כל כך בטוחים שדווקא דרך א' עדיפה על דרך ב'?
האמת היא, שאנחנו לא יודעים. והאמת היא שכל הקטרוגים על דרך כזו או אחרת הם בגדר ספקולציות. אנחנו לא יודעים כי אנחנו לא קוראי כדור בדולח. והעתיד – וזה נתון – בלתי ניתן לחיזוי.
אז מכיוון שאין לנו בעצם מושג קלוש מה יביא לתוצאה כזו אחרת, על אף דעותינו המנומקות לעילא ועילא, אולי קל יותר יהיה – פשוט להמשיך לעבוד.
וזה לא שיש לי ביקורת על כך שיש ביקורת. זה טבעי. זה מובן.
אבל נדמה לי, שזה לא צריך להיות הפוקוס.
הפוקוס צריך להיות הדבר עצמו. מ ה פ כ ה.
ואולי הדבר החשוב ביותר שלא הצלחתי להגיד בכל הטקסט הלא סדור הזה, הוא זה:
יש נטייה בתרבות המערבית לחשיבה נגטיבית. לחפש אשמים. להתמקד בחצי הכוס הריקה. כמה משהו לא בסדר. וכמה זה נורא.
אני רוצה להציע שהמהפכה שלנו תתחיל בהחלפת זוג המשקפיים שלנו: בואו נתחיל להתמקד במה טוב. למה דווקא דרך X שבחר פעיל Y היא משרתת ומקדמת את המהפכה. אולי דווקא הבחירה שמעוררת בנו כזו התנגדות וכזו שיפוטיות באופן ראשוני – אולי דווקא היא בדיוק מה שהמהפכה צריכה?
כולם המומים למשל מזה שיש איזה פיצול לכמה ערוצי פעולה. זה אסון. זה נורא. ואני אומרת – דווקא. דווקא טוב. אינני יודעת איך בדיוק, אבל אני מתמקדת בשאלה: איך דווקא זה, בהינתן שכך קרה – איך דווקא זה בא לשרת אותנו ולהיטיב עם קידום המהפכה?
אני חיה מתוך הנחה בסיסית בחיים, שכל מה שקורה הוא טוב. זו תפישה תועלתית פילוסופית שבחרתי בה. ואם לחדד: אם משהו קורה – סימן שהוא טוב. כן, עד כדי כך. הבחירה הזו הוכיחה את עצמה בפניי אינספור פעמים. בדיוק כשחשתי שדברים נוראיים מתרחשים בחיי, בחרתי לראות איך המהמורה הזו מועילה לי. בהתחלה לא ידעתי איך. רק שאלתי. רק חיפשתי תשובה. אבל התשובות הגיעו. הגיעו – ובגדול. המציאות הראתה לי כיצד היא מיטיבה איתי, כשאני מחפשת את הטוב שבה.
וזה מה שאני מציעה בעצם כאן.
בואו נהפוך את נקודת המבט שלנו. בואו נתחיל לבחון כל מה שקורה בעיניים חדשות. בואו נפסיק לחפש מה לא בסדר וכמה זה לא בסדר, ונתמקד בטוב. נחפש מה טוב במה שקורה, ואיך זה – ודווקא זה – משרת אותנו. הרי אין לנו שליטה על מה שהאחר עושה. יש לנו שליטה רק על עצמנו. אז בואו ניקח אחריות על הדרך שבה אנו מסתכלים על הדברים.
בואו נעשה שינוי הכי עמוק שיש. משקפיים חדשים.
בואו נשנה את השיח בינינו. שפה חדשה.
בואו נעשה מהפכה. קודם כל אצלנו. 

מאהל קריית שמונה לא עוצר

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 2 בדצמבר 2011

אמש עליתי לקריית שמונה להשתתף באסיפת פעילי המחאה הארצית. האסיפה הייתה מאוד מאוד מרגשת. מפתיע היה לחוות שוב את אותן אנרגיות מופלאות שהיו בימי האוהלים, אותן אנרגיות מרוממות של מהפכנים הנחושים להפוך את העולם למקום ראוי למגורי אדם.

דוברים רבים שהציגו את היוזמות שלהם סחפו את הקהל בהתרגשות של לכידות, ועשייה משותפת וחזון אחד. כל אחד הציג רעיון אחר, וההתבוננות בסך כל הרעיונות יחד, היה מרומם לב, וממחיש עד כמה המחאה חיה, בועטת, נחושה ופועלת בלי לראות ממטר את הבלי הדיבורים על דעיכתה.

שורה תחתונה: המחאה אדישה לדיבורים, בפרט אדישה להבלים. המחאה פשוט מתקדמת. בעשייה יומיומית של מאות פעילים בכל הארץ, ממטולה עד קריית שמונה, יהודים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, נשים, גברים, בני נוער ומבוגרים – הכל קורה, הכל מתקדם, בין אם בבולטות תקשורתית ובין אם בשקט בשקט. אף פוליטיקה, צינית ככל שתהיה, אף התעמרות של מפלגת הון שלטון באזרחים המתעוררים, לא יעצרו את הגל המהפכני שנוצר כאן, והוא גואה וגואה.

(רק עכשיו סיימתי שיחת טלפון עם חבר יקר למהפכה שסיפר לי על שינויים אדירים שקורים בשקט, כמעט מבלי משים, אצל כל אחד מכולת מתחת לבית שלו או בסופר הסמוך, בדמות ירידות מחירים, החלפת ספקים, שינויים בהרגלי הצריכה, וטייקונים שסופגים ירידה בהכנסות כתוצאה מעם שמתעורר).

בתום האסיפה המרוממת, הוזמנתי על ידי אנשי מאהל קריית שמונה להתארח ללילה במאהל. לא התכוננתי לכך, אבל ההצעה קסמה לי.

מאהל המחאה בקריית שמונה הוא המאהל "האידאולוגי" האחרון שנשאר בישראל (כך הם מגדירים אותו). מעט המאהלים האחרים שנותרו הם מאהלי ה"אין ברירה" בהם שוכנים מחוסרי הדיור.

במאהל בקריית שמונה גרים באופן קבוע 10-15 פעילים. ישנו מעגל של כ- 30 פעילים העובדים במהפכה באופן שוטף ורציף, וסה"כ כמאה איש במעגל רחב יותר התורמים את חלקם במאהל ובמחאה, כל אחד בדרכו ובזמנו.

יש אסיפות-עם שלוש פעמים בשבוע. דיונים על יוזמות חדשות. הפקת יוזמות. ענייני תחזוקה ופיתוח של מאהל המחאה כנקודת השראה עוצמתית לכל מי שעובר ליד.

יש פורום חינוך, קבוצת של מחנכים אקטיביסטיים שמביאים את המחאה אל תוך מערכת החינוך, תוך פעילות עניפה עם בני הנוער. מתקיימות בכיתות שיחות שבהן מקשיבים לבני הנוער, ומבררים איתם מה מפריע להם במציאות חייהם ואיך הם יכולים לקחת אחריות ולהתחיל לפעול לשינוי.

מתחילים כעת לערוך אסיפות-עם בשכונות. להביא את הרעיון אל האנשים, לבית שלהם, לשכונה שלהם.

יש במאהל מערכת למחזור מים אפורים שאיתם משקים את הגינות האורגניות ששתלו. יש רעיון לנטוע במקום את "חורשת המהפכה".

אנשי המאהל פתחו את "קפה סוזנה". מקום ישיבה סמוך לכביש, המזמין את העוברים והשבים להתיישב לשיחה או מנוחה ולקבל בחינם כוס קפה או תה. כך, אט אט, מתחברים עוד ועוד אנשים למחאה.

ישנן יוזמות לחיבור הסטודנטים והמרצים למאבק, למשל יוזמה למחאת מרצים בעד חופש אקדמי.

ירון בן עזרי, פעיל מהמאהל, סיפר לי שבעוד שבחודשים הראשונים היו בציבור באזור תגובות מעורבות למאהל, כולל רבים שכינו את הפעילים "מפונקים", וצעקו לעברם: "תלכו לעבוד!", כעת האנשים מביעים הערכה הולכת וגוברת לפעילים הישנים במאהל באמצע החורף המקפיא, הנמצא לא רחוק ממרגלות החרמון.

יש במאהל מים זורמים וחשמל, אותם הם מקבלים מאחת השכנות תמורת תשלום. יש מקלחת, שירותים, מטבח, אזור מגורים, סלון.

כמי שגרה במאהל רוטשילד במשך חודש בימי הקיץ העליזים, הרגשתי אמש והבוקר במאהל את הקסם המופלא של המהפכה, הקסם שלא פסק לרגע, הקסם של העשייה המשותפת של כל כך הרבה אנשים טובים, והתחושה הכל כך חזקה, שכולנו אחד.

שלט במאהל קריית שמונה
שלט במאהל קריית שמונה

 

 

 

אלימות המשטרה בהפגנות עולה מדרגה

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 23 בנובמבר 2011 ואח"כ גם באתר המחאה J14
(לאחר הפגנה בת"א שבה המשטרה העלה את רף האלימות שלה)

בתמונה הזו, שוטרים בקליפורניה מתיזים ספריי פלפל לפניהם של סטודנטים המוחים באופן לא אלים. הזוי, נכון? מטורף ממש.

סטודנטים מפגינים בקליפורניה
סטודנטים מפגינים בקליפורניה

ובאמת עד יום שלישי השבוע, זה היה נראה כל כך רחוק מכאן. והנה, האמריקניזציה בארומה של תחריריזציה, מגיעה גם לכאן, גם למרכז תל אביב.
ועל כך נאמר – וזוהי רק ההתחלה. לה לה.

כי צריך להגיד את זה עכשיו: המסלול ידוע מראש. הפגנות הקיץ הנחמדות, פינו את מקומן להפגנות שבהן אלימות השוטרים הולכת וגואה מהפגנה להפגנה.

לפני כשבוע שוחחתי עם מישהו שסיפר לי שהוא יוצא להפגנה ספונטנית שהתארגנה מול ביתו של ראש הממשלה. אמרתי לו שאם יתפתחו התנגשויות עם השוטרים, שידווח לי. הוא התפלא: "למה שיהיו בעיות עם השוטרים?". התפלאתי בחזרה: "מתי בפעם האחרונה היית בהפגנה?". הוא ענה:"הייתי בכל ההפגנות הגדולות! האחרונה, הייתה זו שבכיכר רבין". חייכתי לעצמי ועניתי לו: "בהפגנות הגדולות והמסודרות לאור הזרקורים, אתה לא תראה את זה. בוא להפגנות הקטנות, יש שתיים שלוש כאלה בשבוע, בוא ותראה את (אין) חופש המחאה ואת (אין) חופש הביטוי בישראל".

השלטון שראה בחלחלה את המחאה החברתית בקיץ תופסת תאוצה, חשב לעצמו שהקיץ יעבור, ואיתו גם הגל המשונה הזה. קיווה. אבל לא. אנחנו לא זזים מילימטר ולא רואים ממטר. וכך הגענו בדילוגים קלילים לגז לפיזור הפגנות במרכז ת"א.

וכן, תכינו את עצמכם, זה ילך ויסלים. לא כי אני רוצה בזה, לא כי מישהו מאיתנו רוצה בזה. זה יקרה, כי ככל שנתעקש להפגין ולמחות ולדרוש שינוי, כך ידו של השלטון באמצעות שוטריו, תהיה כבדה יותר על הדק מיכל ספריי הגז. ולא רוצה לדמיין הלאה.

זו לא הפגנה ראשונה שבה שוטרים מכים מפגינים ומפנים אותם מהכביש באלימות ואתמול אף בברוטליות שעלתה מדרגה תוך שימוש בגז פלפל. האלימות המשטרתית החלה להפציע עם תחילת פירוק המאהלים הכפוי. אבל לא שמעתם על זה כמעט באמצעי התקשורת. רק הערב שמעתי בריאיון בערוץ 2 מגיש שהיה בטוח שזו הפעם הראשונה שהשוטרים מפעילים אלימות. הוא ממש הופתע לשמוע אחרת ולא האמין. האירוע ביום שלישי הצליח לחדור לפריים טיים התקשורתי באופן חריג. אולי היה זה גז הפלפל שעשה את ההבדל.

ולא תשמעו ממני מילה על זה שכשיאושר סופית התיקון לחוק לשון הרע, לא אוכל לכתוב את הפוסט הזה במילים האלה.

חורף חם הולך להיות כאן, חורף חם.

[עדויות וידאו מאמש]

"תחזרו לחורים שמהם באתם"

פורסם במקור בפרופיל שלי בפייסבוק ב- 27 באוקטובר 2011, ובהמשך ב-און לייף ובאתר המחאה J14

סיפור ירושלמי אחד מספר את סיפורה של המחאה החברתית כולה: מחוסרי דיור בירושלים ישבו לאחרונה עם יועצו האישי של ראש עיריית ירושלים. הם שאלו אותו מדוע לא תספק העירייה מקלחות ושירותים באוהל המחאה היחיד שהותר לשימוש בעיר. לדבריהם, היועץ השיב: "כי אנחנו רוצים שתחזרו לחורים שמהם באתם". ככה פשוט, באלה המילים.

ברגע הראשון כששמעתי את הדברים, התעוררו בי מיד שאט נפש וזעם אדיר. איך הוא העז לדבר כך אל אנשים? אבל אז הבנתי איזו ברכה יש במילים האלה.

כי מה בעצם אמר היועץ? את האמת. אמת צלולה ובהירה. הלוא כך באמת חושבים ראשי הערים שמפנים את מאהלי המחאה ביד קשה. וזה באמת מה שחושבים קברניטי המדינה. והנה, תראו את מזלנו הטוב, שמה שעד כה נלחש בשקט בחדרי חדרים במסדרונות השלטון הנסתרים, יוצא סופסוף לאור במלוא כיעורו, במלוא אמיתותו.

נתניהו ושותפיו לממשלה רק מחכים שדפני תחזור לחור שממנו היא באה, ואם אפשר שתיקח יחד איתה חזרה גם את תלתליה הג'ינג'יים הנחושים של סתיו שפיר שניבטים מכל עיתון ומסך טלוויזיה. "תחזרו לחורים שמהם באתם" זו הרי משאלתם הכמוסה. והמילים האלה, שמזל שנהגו בקול רם, מספרות את הסיפור כולו.

כי כולנו בעצם מתבקשים לחזור לחורים שמהם יצאנו לרחובות. "ששש…" אומר השלטון, "תפסיקו להפריע לנו לעשוק אתכם, לגזול מכם, לנצל אתכם, לזלזל בכם, לרמוס אתכם, לדכא אתכם, להשתיק אתכם". "ששש…" הוא אומר, "אתם מפריעים לנו במסיבה המדהימה שאנחנו עורכים כבר עשרות שנים עם החבר'ה מההון. בחייכם, תחזרו לחורים שמהם באתם ותפסיקו להפריע להצגה הטובה בעיר שקראנו לה "דמוקרטיה", בזמן שאנחנו מנהלים כאן ביד רמה ועולזת טוטליטריה של הון-שלטון. יאללה חברים, היה כאן כיף הקיץ, באמת חגיגה נחמדת הרשנו לכם לערוך, ועכשיו קדימה, תחזרו לחורים שמהם באתם".

אז מה, שנחזור כמו ילדים טובים?תראו מה קרה בשבועות האחרונים. תעריפי החשמל – עלו. הדלק – עלה. ומה שלום עלויות המזון? והשכירות? והחינוך? ומה שלום מערכת הבריאות? משתינים עלינו בקשת. וכשאנחנו חוזרים לחורים שמהם באנו, קל להשתין עלינו בקשת. כי לא רואים אותנו. אנחנו לא קיימים. אז וודאי שיירצו שנחזור לחורים שלנו.

בתקופה הזו שאחרי ההפגנה הגדולה שבה יצאו לרחובות חצי מיליון בני אדם (!), עשה השלטון הכל כדי לפורר את המחאה ולהחזירנו לחורים הקטנים שלנו. פרקו לנו את האוהלים, שברו וניתצו את סוכות המחאה, גירשו ביד גסה ולא חוקית את מחוסרי הדיור מהשטחים הציבוריים. אבל בינתיים, כדי שלא נתפרע ונצא מיליונים לרחובות, שמו לנו סמי הרגעה בכוס המשקה, בדמות ועדת טרכטנברג.

אבל המחאה לא דעכה. ואז נתניהו שלף אס מהשרוול: גלעד שליט חוזר הביתה. ובאמת כמה טוב שהוא חזר. ובאמת מזל שיצאנו לרחובות כדי לספק את התנאים הפוליטיים לחזרתו. אבל הקלף הזה, חשוב שנזכור: הוא סם הרגעה. סם הרדמה. תחזרו לחורים שמהם באתם. תעצמו עיניים. ותחזרו לישון.

זהו המטריקס שלתוכו רוצים שנחזור. שנחזור להיות שקועים כל אחד בחור העלוב של חייו, בזמן שהשלטון יעשה הכל כדי לשמר את כוחו באמצעות פחד. יפלג אותנו, ישסה אותנו זה בזה, ויפחיד אותנו שכל העולם נגדנו, שאנחנו נפיל את הכלכלה, שהשינוי שאנו דורשים הוא הרסני. הם ימשיכו לזרוע בנו פחד, יום יום, שעה שעה, בכל מהלך שלטוני. ובמטריקס הזה ימשיכו לשלוט בנו באמצעות כסף, בזמן שיסממו אותנו במסרים של צריכה מוגברת כאמצעי להשגת אושר.

וכך אנחנו נחזור להיות תקועים בלופ אינסופי: כי מספרים לנו שכדי להיות מאושרים צריך כסף והרבה. אז נעבוד קשה, נשלם מיסים ונפנטז על אראלה ממפעל הפיס שתתקשר אלינו. ונעבוד קשה, נלך למילואים ונחלום על סטארט-אפ מדהים שבטוח נצליח לעשות לו אקזיט יום אחד. ובינתיים יעודדו אותנו לקנות. ואנחנו נקנה ונקנה כדי להשכיח את הכאב של הניכור ואת הבדידות שבפילוג. ושטופי מוח אנחנו נקנה ונקנה, כדי שלא לראות את האמת העגומה: שלמעשה אנחנו חיים בחורים קטנים ומבזים של עבודה קשה שאינה מספקת קיום בכבוד.

ובמטריקס הזה יספרו לנו שזו דמוקרטיה נאורה שבה יש חופש מחאה. אבל לא ייספרו לנו איך לפני שבועיים בראשון לציון, סמוך לפסטיבל שאירחה העיר, שוטרים גירשו וקנסו כמה פעילי מחאה שעמדו עם שלטים ביד על מדרכה ציבורית. את זה לא תשמעו. הרי יש כאן חופש ביטוי. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מה, לא?

נחזור לרגע לסיפור על דברי היועץ ומחוסרי הדיור בירושלים שפורסם באינטרנט לפני יומיים. היועץ הכחיש בתוקף את הדברים לאחר מכן. אך מחוסרי הדיור שהיו בפגישה, העידו באוזניי שוב שאכן המילים נאמרו בצורה ברורה. אחד האנשים, דרור מזרחי, סיפר לי אתמול כי היועץ פנה אליו ודרש התנצלות, ורמז על תביעת דיבה אפשרית. מזרחי סיפר לי שכך הוא השיב ליועץ: "תתבע. ואחרי שאפיל את תביעתך כי יש עדים לאירוע, אתבע אני אותך. אני אתבע אותך על כך שכינית אותי אחד שצריך לחזור לחור שממנו הוא בא".

והנה ההתעוררות שלנו. במילותיו של דרור מזרחי נמצא בדיוק המפתח לשינוי שאנו רוצים, שינוי שהוא קודם כל שינוי בתוכנו. עת לקום ולעשות מעשה. ולפעול ללא מורא. לפעול באופן חוקי ולא אלים, אך ללא פחד. הצדק נמצא לצדנו, המוסר נמצא לצדנו, והכוח נמצא בידינו. ומול אמונה, אחווה ונחישות של 99% שהם אנחנו, אין שום כוח שיוכל לעמוד.

לכן אנחנו חוזרים לרחובות במוצ"ש הקרובה להפגנת ענק של עוצמה. לכן אנחנו חייבים להמשיך ולהפגין שוב ושוב כאילו אין מחר. כי אחרת, באמת לא יהיה כאן מחר. אנחנו חייבים את זה לעצמנו. כדי שלעולם לא נצטרך לחזור לחורים שמהם באנו.

~~~ 
תגובת עיריית ירושלים:
"הדברים לא נאמרו מעולם. כלל הצוות המקצועי שהשתתף בפגישה האמורה מכחיש מכל וכל את הדברים המיוחסים, שאינם תואמים את ההתנהלות העירייה אל מול המוחים וחסרי הדיור בחודשים האחרונים. העירייה מבינה את מצוקת חסרי הדיור ועושה כל שביכולתה על מנת להם לספק להם פתרונות ראויים, ופועלת מול הממשלה לקדם פתרונות אלו".

296735_307295499296514_36400153_n

משטר טוטליטרי של מפלגת הון-שלטון

פורסם במקור ב- 5 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ואח"כ גם באתר המחאה J14

בשורות הבאות תקראו על עדויות, דיווחים ומחשבות שהשילוב של כולם יחד, מראה תמונה כללית שלא נותנת לי מנוח:

א. בימים האחרונים מתקבלות עדויות על גל של פינויים לא חוקיים של חסרי דיור שהיו עד כה במאהלי המחאה. על פי דיווח שהתקבל בחדר המצב של המחאה, אתמול בבוקר הגיעו פקחים ושוטרים עם צו פינוי ופינו באופן אגרסיבי ואלים את האנשים שישנו הלילה בכיכר רבין. האנשים הללו ישנו ללא אוהלים אלא רק עם שמיכה או שק שינה על הדשא. אני מזכירה שאלה אנשים שאין להם בית ללכת אליו. אלה אנשים שעד לפני חודשיים וחצי ישנו ממילא על ספסלים ברחובות.
השינוי היחיד שקרה מאז תחילת המחאה הוא שלראשונה בחייהם הם חברו יחד. קהילה של חסרי דיור ופעילי מחאה ששילבו ידיים, כוחות ולבבות.
אבל העובדה שהם יחד, ולא מפוזרים ברחבי העיר כל אחד על ספסל בודד, מטרידה, מטרידה מאוד את השלטונות. הבוקר החרימו הפקחים והמשטרה בכוח את שקי השינה והשמיכות שנתרמו למפונים אמש כדי להתגונן מפני הקור.
בשעות הצהריים התקבל דיווח שהמשטרה מונעת את הישיבה של המפונים בכיכר רבין.
תקראו שוב: המשטרה מונעת ישיבה של אזרחים במרחב ציבורי. מרחב השייך לציבור – לא למשטרה, לא לחולדאי, לא לנתניהו. מרחב ציבורי.
(פוסט של האגודה לזכויות האזרח הפועלת בעניין). 

ב. זה הזמן להתבונן שוב בסרטון הבא, המראה בפשטות מעצר לא חוקי של אדם שכל פשעו היה שישב על ספסל בת"א:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=_cxrWzyL5XY&feature=player_embedded]

תסתכלו בסרטון הזה בעיון. אל תוותרו לעצמכם. כי בסרטון הזה יש את כל הסיפור על מה שקורה כאן. סיפור על שלטון הנלחם באזרחיו שמינו אותו, כדי לשמר את כוחו. הגולם קם על יוצרו.
תסתכלו על הסרטון ותבינו שזה לא רק סיפור של אדם אחד על ספסל. זה סיפור שנוגע לכל אחד מכם. כי בלי ששמתם לב, גונבים לכם את המדינה מתחת לאף. הספסלים הציבוריים שחשבתם שהם שלכם? לא שלכם. הם של השלטון. הדשא בכיכר? של השלטון. המרחב הציבורי? של השלטון.
למעשה, אין יותר ציבורי. יש של השלטון.
אגב, האם ראיתם אזכור לזה בכותרות העיתונים? האם מהדורות החדשות הקדישו לכך זמן אוויר? לא. למה? תיכף.

ג. השבוע ישבתי לשיחה עם חברים. דיברנו על ריכוזיות. זה באמת מדהים שפתאום מילה מהמדורים הכלכליים בעיתון הפכה לנושא לשיחה יומיומית. תוך כדי שיחה הבנתי סופית מה גודלה של האשליה שאנחנו מספרים לעצמנו, האשליה לפיה אנחנו חיים בדמוקרטיה. כי מה יש לנו כאן: 10 משפחות השולטות בכל ענפי המשק. אנרגיה, פיננסים, תקשורת המונים, טלפוניה, מזון והרשימה עוד ארוכה.
חלק אדיר של המשק, נמצא בידיי המשפחות האלה, תודות להפרטות של השנים האחרונות. מיעוט זעיר (ועשיר!) שולט. בנוסף לריכוזיות הזו, אין תחרות. המשפחות האלה הן חברות. הן קליקה סגורה שסוגרת עניינים בזמן שאתם הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה או יושבים לשתות בירה עם החבר'ה. מתחילים לראות את התמונה?

ד. השלטון שהוזכר בסעיף 1 ו- 2, הוא חבר מאוד מאוד טוב של ההון שהוזכר בסעיף 3. חברים מה-זה טובים. ההון מרפד את היושבים בשלטון. נורא כיף להתחכך בהון ולבוא לחתונות שלו. יש שם אוכל מצוין. והשלטון שנהנה כל כך ממנעמי ההון, ממשיך ומשמן את גלגלי ההון. ובינתיים, מספרים לנו בעיתונים (ששייכים להון) ובטלוויזיה (ששייכת להון), שיש כאן דמוקרטיה נ-ה-ד-ר-ת! וכלכלה בצמיחה! ומדינה סוכריה! ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשבת לשתות בירה עם החבר'ה. כי כל כך נהדר כאן!

ה. הדמוקרטיה כאן היא אשליה. מה שיש כאן בעצם זה סוג של משטר טוטליטרי של קומץ. קומץ עשירים וקומץ אנשי שלטון. מפלגת הון-שלטון שולטת באמצעות תעמולה ושטיפת מוח בנתיניה. שזה אתם. אנחנו. הסיבה שהמשטר הטוטליטרי הזה מצליח נעוצה בערמומיותו. מספרים לנו שיש כאן דמוקרטיה, לא מפעילים עלינו כוח צבאי כמו במשטרים טוטליטריים קלאסיים, אבל מסממים אותנו בטלוויזיה רוויית פרסומת המעודדת תרבות צרכנית ממסטלת (תקנו מותג – תהיו מאושרים!), ושולטים בנו באמצעי פשוט, כל כך פשוט, כל כך יותר יעיל ומתוחכם: כסף.

ו. כסף הוא כוח. כסף הוא האמצעי המודרני בתרבות המערבית והלכאורה חופשית – לשליטה. חופשית לכאורה, כי מה חופשי כאן אם כולם רצים אחרי כסף, כדי להוציא עוד כסף, על סמלי מעמד ויוקרה שמעידים על… כסף. מה חופשי כאן אם התרגלנו לחשוב שאם רק יהיה לנו כסף נהיה מאושרים. ואז אנחנו רצים להוציא כסף על סמלי כסף, ומכניסים לעשירים עוד כסף, שמשמנים את השלטון בעוד כסף, ובסוף מה איתנו…? אה כן, אנחנו הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה ויושבים לשתות בירה עם החבר'ה. אז מה חופשי כאן, אם בזמן שאנחנו מוחים על כך שאין כסף מינימלי לקיום בכבוד שאינו מבקש סמלי מעמד, אנחנו מוצאים את עצמנו מגורשים מהספסלים שלנו? איפה החופש שחשבנו שיש לנו? איפה הוא בדיוק?

ז. לפני שבוע מת חסר בית שאומץ על ידי מאהל המחאה בכפר סבא, לאחר שמחלקת הרווחה בעיר התעלמה מדיווחי אנשי המאהל על מצבו הקשה של האיש. הרשויות ידעו, התעלמו, האיש מת. באמצע הלוויה שהייתה ביום ראשון השבוע, ניתקה העירייה את החשמל במאהל המחאה. למחרת חילקה צווי פינוי למאהל. לעירייה יש כוחות, זמן ומשאבים לפנות חסרי דיור שאין להם לאן ללכת. לאותה עירייה אין כוחות, משאבים או זמן לטפל באותם חסרי הדיור עד כדי כך שהם מתים.

ח. תסמונת ועד הבית. מכירים מישהו שרוצה להיות בוועד הבית? מישהו שאוהב להיות בוועד הבית? אף אחד. מי רוצה לעשות את העבודה השחורה? אף אחד. אז נוח לנו. נוח לנו שיש מישהו אחר שעושה לנו את העבודה השחורה ומפנה לנו את הזבל. רק מה… עכשיו אנחנו משלמים. בחרנו שלא לנהל את עניינינו, בחרנו להעביר לאחרים לעשות זאת, ובאופן כנראה ממש לא מפתיע, אבדנו שליטה על הבית. איבדנו שליטה ואיבדנו את הבית.

ט. דגים לא רואים את המים. אני משאילה את המשפט הזה מתחום אחר כדי לומר מילה על אנשים מצוינים שיש בתקשורת ובבתי המשפט. ברשות השופטת, זו שאמורה לדאוג לכך שהחופש שלנו יישמר, יושבים שופטים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. גם בתקשורת, הרשות הרביעית זו שגם כן אמורה לפקח על כך שהחופש שלנו נשמר, יושבים עיתונאים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. אבל דגים לא רואים את המים. הפסקנו לראות את המים כולנו. אט אט נשבנו בתוך הקונספט הלכאורה חופשי-דמוקרטי הזה ואין לנו מושג מה קורה כאן. ועיתונאים, ועורכים, ושופטים שמוציאים צווי פינוי נגד דרי רחוב (להתפנות לאן הם אמורים בדיוק?) – לא רואים. נתפסים לקטנות, לתקנות, ולא רואים את התמונה הגדולה. לא רואים שמדינה שאמורה לשרת את כלל אזרחיה, מקצצת את כנפיהם אט אט, דק דק.

י. הסתייגות נדרשת: יש שופטים, יש עיתונאים ויש גם פוליטיקאים שכן רואים את המים. בעיה: הם מעטים.

יא. מטריקס. אנחנו חיים במטריקס. ולא, עוד לא התעוררנו לגמרי. עוד לא התעוררנו לגמרי, כי רק על הסרטון שבו רואים אדם שנעצר על כך שישב על ספסל, אנחנו צריכים לצאת להפגנה של מיליונים. רק על הסרטון הזה, עיתונים במדינה דמוקרטית מתוקנת היו צריכים לצאת במהדורה מיוחדת. לוקחים לנו את המדינה מתחת לאף, ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשתות בירה עם החבר'ה. ומרוב עבודה, טלוויזיה ובירה – אנחנו לא רואים בעיניים את מה שקורה באמת.

יב. זה הזמן שלנו להתעורר ולקחת שליטה חזרה לידינו. זו המדינה שלנו, זה כדור הארץ שלנו. אנשי השלטון עובדים בשבילנו. לא הפוך. את הכוח שנתנו בידיהם, אנחנו יכולים וצריכים (!) להחזיר לעצמנו. הגיע הזמן להתעורר באמת, לא כמעט, לא ליד, לא קוטג' ולא יוקר מחייה, הגיע הזמן להבין שאנחנו נתינים נרצעים במשטר טוטליטרי של הון-שלטון, הנשען על תרבות צרכנית מסממת. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה.
זה תלוי רק בנו.

יג. אם משהו מבליל המחשבות הזה עושה לכם היגיון, ב- 15 באוקטובר אתם חייבים לצאת לרחוב.

313370_295931853766212_850466113_n

חינוך חינם מגיל 3 חודשים? ירייה עצמית ברגל

פורסם במקור ב- 2 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ועלה אח"כ גם בסלונה

טוב.
עד עכשיו הייתי מעודנת ביחסי כאן לנושא הבא, עכשיו הגיע הזמן להסיר את הכפפות.
בואו נדבר על חינוך חינם החל מגיל 3 חודשים. זוהי אחת הדרישות הרשמיות של יוזמי המחאה ותומכיה. צעד קטן בכיוון הזה אף ניתן היה למצוא בהמלצות ועדת טרכטנברג שהמליצה להתחיל ליישם את החוק שכבר קיים: חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 (ועוד נדבר בהזדמנות על מרכיב החובה – שרק מלכתוב את המילה, רועדת לי הזרת בהתקוממות).

אז לכאורה, כל אנשי המהפכה, יוזמי מחאת העגלות והציבור בכללותו מרגישים שרק אם ביבי היה אומר כן לחינוך חינם מגיל 3 חודשים – כמה טוב זה היה. איזה הישג.
אבל לא.
לא יהיה בזה שום הישג. אם כבר משהו, אז זה יהיה ירייה לעצמנו ברגל.
כי חוק כזה לא רק שהוא אינו טוב לחברה שאני רוצה לברוא כאן, הוא גם חותר תחת הערכים הבסיסיים ביותר שמנסה לקדם המהפכה שלנו.

כי מה בעצם המסר שעומד מאחורי חינוך חינם מגיל 3 חודשים? מסר פשוט: מבוגרים לצד אחד של החברה, תינוקות וילדים רכים לצד השני. יש כאן מסר של פירוד, ריחוק והדרה של ילדים מחיק הוריהם ומחיק החברה. המסר הזה מקבע את הנורמה שילדים צריכים לגדול שעות רבות ביום, כל יום, הרחק מאביהם או מאמם – וכל זה בגיל הכל כך רך בשנים – שלושה חודשים. בדיוק הזמן שבו הם זקוקים להוריהם יותר מכל.

במאמר שפרסמתי לפני כמה שנים ב"הארץ" תחת הכותרת: "חופשת גידול ילדים", תיארתי מחקר בריטי שבדק כיצד מושפעת התפתחותם של תינוקות ופעוטות מזהות המטפל שלהם. מסקנת המחקר הייתה פשוטה: ילדים שגדלים בבית עם אמם (ואני מרחיבה גם לאביהם) מתפתחים טוב יותר חברתית ורגשית מחבריהם המטופלים במסגרות האחרות.
האמת, זה לא ממש מפתיע כשחושבים על זה, לא? זה לא ממש מפתיע שתינוקות ופעוטות מתפתחים הכי טוב לצד הוריהם. זה הרי סוג של אמירה טריוויאלית.

ואמנם, יש מדינות מתוקנות באירופה שרואות חשיבות בגידול התינוק או הפעוט על ידי הוריו והן מתייחסות לכך תקציבית. חופשות הלידה הממומנות על ידי המדינה נמשכות שנה, שנתיים ובמימון חלקי אף יותר. מקומות העבודה של ההורים נשמרים למשל בגרמניה 3 שנים.
אני רוצה להזכיר שבעודנו מתגעגעים למדינת הרווחה שהייתה כאן לפני 30 שנה, בואו ניזכר שבישראל עד שנות ה-70 לערך, היה מאוד מקובל שילד נשאר בבית עד גיל 4. רובנו כאן, לא יצאנו למשפחתון בגיל 3 חודשים. זה לא היה מקובל אז.

מדינה שמעודדת את אזרחיה לגדל את ילדיהם בשנים הראשונות בבית מרוויחה בטווח הארוך. המדינה תיצור חברה פחות אלימה ויותר בריאה בנפשה ויש לזה ערך כלכלי רב: למשל פחות פשיעה או פחות מחלות. זה אומר הגדלת הסיכוי בבגרות לחיים עצמאיים ברווחה אישית, שיביאו לפחות הישענות על מוסדות המדינה. הדברים האלה מעבר להיותם ראויים ורצויים, הם גם שווים הרבה מאוד כסף.
אולם זה דורש חשיבה והשקעה לטווח ארוך. ובמקום לראות את התרומה המיידית לכלכלה שיש היום להורה שיוצא לעבודה בתום שלושה חודשי חופשת לידה, יש צורך לראות את הערך הכלכלי והחברתי דווקא בכך שהוא מגדל את ילדיו בשנים הראשונות בביטחון המחזק של הבית.
אולם לא די במימון "חופשת גידול ילדים" שאני מציעה כאן. חשוב לתת להורים שיבחרו להישאר בבית מערך חברתי תומך להן ולילדיהם כמו הקמת מרכזים למשפחה, ששם ייפגשו ההורים זה עם זה ולילדים תהיה חברה שוקקת.

ודקה לפני שאני מקבלת כאן מטח של עגבניות רקובות מהצד הפמיניסטי של הדיון שייטען שאני רוצה להחזיר נשים לתפקיד המסורתי שלהן, אומר זאת: שורש הפמיניזם טמון בבחירה החופשית של האישה לעשות כל שתרצה. ואם אישה מרגישה חיבור עם אמהותה ובוחרת לממש זאת כל שעות היום למשך כמה שנים – אין מסר פמיניסטי מזה. בדיוק כפי שלא נחשוב שאב שבוחר לגדל את ילדיו בבית למשך כמה שנים, עשה בחירה נחותה. חופש הבחירה הוא לב העניין. והיום – אין כזה. היום נשים רבות שרוצות להיות אמהות במשרה מלאה, לא יכולות להרשות את זה לעצמן משיקולי פרנסה. הן חייבות לצאת לעבוד. מה פמיניסטי בזה?

אנחנו נמצאים בתקופה שלא תאמן של מהפכה תודעתית, של בחינה, התעוררות והתנערות מנורמות תרבותיות מעוותות. זה הזמן לקחת עוד נורמה, לחקור אותה ולבחון אלטרנטיבות שלה. הבחירה במשפחתון או מטפלת בגיל שלושה חודשים או לחילופין להישאר עם הילד בבית, צריכה להיות בחירה מושכלת ולא התנייה תרבותית שאותה עושים כאוטומט. אחד ממסרי המהפכה שלנו צריכים להיות שילדים לא מגדלים יותר באוטומט. הרי זה בדיוק ההתעוררות שכולנו חווים: אנחנו מבקשים להפסיק להתנהל כאוטומטים בתרבות דכאנית, אז הנה ההזדמנות לצאת מהאוטומט התרבותי שלנו כהורים.

באופן אישי חשוב לי להדגיש שאני תומכת בכל בחירה של כל אם ואב. אין לי ביקורת על בחירה אישית כזו זו אחרת כי ברור לי שלכל משפחה יש את הבחירה הנכונה לה ואין בי כל שיפוט. כולנו כהורים עושים כמיטב יכולתנו, לאור שיקלול כל צרכי המשפחה ולפי תפישת עולמנו. זה לגמרי אישי. אבל בהחלט יש לי ביקורת על מדינה שלא מאפשרת בחירה. מדינה שלא מאפשרת אלטרנטיבה לקיום כלכלי בכבוד להורה המגדל את ילדיו.

אבל המסר שלי כאן חורג הרבה מעבר לכסף: אנחנו חיים בתרבות שלא מעניקה לגידול ילדים על ידי הוריהם לגיטימציה ראויה. כי הרי מי שמגדל את ילדיו במשרה מלאה (בפרט אם אלה הן אמהות) הוא נחות יותר חברתית ("עקרות בית") מאותם אנשי קריירה ש"מגשימים את עצמם". לכתוב דוחות מאזן רווח והפסד נחשב יותר מלגדל נפשות רכות ואהובות. לגדל ילדים זה לא ביג דיל. זה עבודה למטפלות וגננות שמתומחרת בפרוטות. לגדל ילדים זה סתם. זניח. שולי.
תגידו, אנחנו יצאנו מדעתנו?

ברמה הפרקטית, כמהפכנית בדם, הדרישה שלי לצדק חברתי כוללת צדק חברתי לילדים ולהוריהם. מי שרוצה לצאת לעבוד בתום חופשת לידה, שיקבל את המימון לחינוך החיצוני שהוא מרגיש שראוי למשפחתו. ומי שבוחר לגדל את ילדיו בעצמו במשך כמה שנים, שיקבל את המימון לחינוך המשפחתי הזה שהוא מרגיש שראוי לו ולילדיו. שתי אלטרנטיבות, שתי דרכים, חופש בחירה. זה הצדק החברתי שלי.

מי שעוקב אחרי הכתיבה שלי כאן בחודשיים האחרונים על רוח המהפכה כמו שאני רואה אותה, יודע כבר שעבורי לב המהפכה הזו הוא החיבור בין כולנו בני האדם. הסולידריות, האחווה והרצון לחוות חזרה את הביחד האנושי המרגש כל כך. אינני מבינה כיצד אנו יכולים לבקש סולידריות בין כולנו, בלי להכליל את ילדינו בזה. המהפכה שלנו צריכה להתחיל בזה.

300397_294270823932315_1294741892_n

צעדת המהפכנים ממטולה לירושלים

פורסם במקור ב- 2 באוקוטבר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק

היום (שבת) נסעתי עם הבנות שלי לפגוש שותפים לדרך במהפכה. אנשים שהכרנו היום לראשונה. קבוצה של כעשרים-שלושים איש, שיצאה לצעדה ממטולה כבר לפני כמה שבועות בדרכם לירושלים, כחלק מ"עלייה לרגל בעקבות צדק חברתי". בימי ראש השנה הם עצרו לחנייה בישוב סמוך למקום מגוריי. אז בישלתי להם סיר מג'דרה גדול, ויחד עם עוד חברים מחדר המצב, יצאתי לפגוש פנים חדשות של רוח המהפכה.
הצעדה הזו התחילה כיוזמה של קבוצה ממאהל המחאה בראש פינה שהחליטה לקפל את שלב האוהלים, ולצאת לשלב חדש במחאה: צעדה לאורכה של הארץ, בישובים, בכבישים, בינות לאנשים, בבתי הספר, ברחובות, בינות לנהגים, באסיפות הסברה ספונטניות או בשירה ונגינה שיוצאות מהלב וסוחפות את כל מי שסביב.
האנשים האלה לא חיכו לאף אחד. הם פשוט קמו ועשו מעשה.
האנשים שהם פוגשים בדרך, מדהימים לא פחות. עוטפים אותם בתרומות מזון, ואף פותחים את בתיהם בפניהם לשינה, מקלחת, ארוחה חמה ורגע של שקט.
והנה זה, בדיוק זה.
לב המהפכה. האחדות, האחווה, הלבבות הנפתחים, האהבה.
כשרואים את זה מבינים למה המהפכה כבר כאן. מבינים למה מה שהתחיל לא יכול לחזור אחורה. מבינים איך הכל כבר קורה, איך הכל כבר כאן. כל שאר העניינים: שינוי השיטה הכלכלית ותיקון העיוותים החברתיים – זה כבר בקטנה. קטן עלינו, ונגיע לשם. ברור. כי הצעד הגדול ביותר, החשוב ביותר וההכרחי ביותר כבר נעשה. הלב נפתח. מכאן והלאה, הכל פתוח בפנינו, הכל בר השגה. כי מי יכול מול לב פתוח?

***

שוחחנו על הקשיים שעולים אצל רבים מאיתנו במחאה המתמשכת. אנחנו כולנו פועלים כבר יותר מחודשיים, והתנודות רבות. אחרי מאמץ גדול ומרוכז אצל כל אחד מאיתנו בתחילת הדרך, התמקדות טוטאלית והשקעה גדולה של משאבים כספיים, זמן, אנרגיה – רבים מאיתנו מחפשים בחזרה את האיזון בחיים. כך זה אצלי, כך זה אצל לא מעטים מחבריי למהפכה, ממש בימים אלה.
ואנחנו הרי כבר הבנו מזמן שזו לא ריצת ספרינט, אלא מרתון ארוך. מה שאומר שצריך לשמור על כוחותינו, ולא להישרף בדרך. מה שאומר שהמהפכה הזו היא לא אירוע נקודתי בחיים. היא הולכת והופכת לחלק מהחיים, חלק מחיי: יש לי שתי ילדות מדהימות שממלאות את לבי, יש לי עסק שהוא לא רק פרנסה אלא גם בעל משמעות אדירה בחיי, יש לי חיים אישיים מרגשים ומפעימים, ויש לי גם מהפכה-שלא-תאמן לקחת בה חלק.
סיפרתי שם לחבריי מחדר המצב שאני יוצאת להפוגה מהפעילות היומיומית השוטפת שלי בחדר המצב. הסברתי שאני חשה בימים אלה לא ממוקדת, לא ברורה לעצמי, ושאני צריכה לחזור הביתה, למרכז שלי, לבנות שלי, לעסק שלי ןלחיים האישיים שלי כדי למצוא את עצמי בחזרה.
ושוחחנו שם כולנו על הבלבול השורה לעיתים במהפכה. על ריבוי הקבוצות והמנהיגים והאנשים והדעות, על מאבקי האגו שגם מתרחשים, ועל העובדה שאין כאן סדר. שזו מחאה עממית בלי ראש, ארגון וחיילים מסודרים, ואנחנו במן תקופת ביניים כזו שבה כל מיני דברים קורים, בכל מיני כיוונים, בחוסר תיאום לעיתים, במן כאוס שכזה. אבל דברים קורים. ואנחנו בתנועה. וזה מה שחשוב.
ואמרנו שם בשיחה שכדי שהמהפכה הזו תתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להיות מדויק ונאמן לעצמו. ולפעול כשנכון לו ואיך שנכון לו. אם כולנו נהיה מדויקים, המהפכה תהיה מדויקת.
סיפרתי לחברים איך אני חשה שחוסר המיקוד הזה שאני חשה בו בימים האחרונים, איך הבלבול עצמו הוא מדויק. והבלבול הזה הוא חלק ממה שמכוון את כולנו – אותי ברמה האישית, ואותנו כקבוצה של יוצרי שינוי – בדיוק בדיוק בדיוק… למקום הנכון.
ובעודנו משוחחים על כך, בעודי מדברת על קבלת הבלבול וההרפיה לתוכו, ועל כך שמתוך הבלבול תצמח הבהירות, ועל כך שזה שלב שצריכים לעבור דרכו – בעודי מתמללת את תחושותיי, הרגשתי איך לאט לאט – בדיוק אז! – אני חוזרת לפוקוס שלי. בדיוק ברגע ההוא הרגשתי איך אני חוזרת לעצמי. עד כדי כך המעבר היה חד. עד כדי כך המעבר היה פשוט. קסם.
כי זה הרי חוק קוסמי: ברגע שאני מקבלת את הבלבול והכאוס בחיי, מיד מתחילים הדברים להסתדר. אינני יודעת למה, אבל כל פעם החוק הקוסמי הזה מפתיע אותי מחדש. ק ס ם.

310500_294073060618758_504094823_n

המחשבות האלה, שחלקתי היום עם חבריי החדשים, מצאו להן הד והיזון חוזר במרחב שבו דיברנו. ושוב מפתיע אותי בכל פעם מחדש, איך אני פוגשת לאחרונה כל כך הרבה אנשים שמדברים בדיוק בשפה שבה אני מדברת. קסם! והקסם הזה לא מפסיק להדהים אותי.

***

נדב, אחד מהחברים בצעדה, ריגש אותי כל כך כשאמר משפט פשוט: "גם אם מחר כולם ילכו מכאן, ולא יהיה מי שיצעד איתי – זה לא מעניין אותי. אני צועד לירושלים. ביחד או לבד. זה מה שאני עושה".

***

המהפכה הזו מתחילה אצלנו. אצלנו בלב פנימה בינינו לבין עצמנו. וביחסים עם הקרובים לנו. עם האהובים עלינו, עם המשפחות שלנו, עם החברים שלנו, עם המוכר במכולת, עם המתדלק בתחנה. אנחנו יכולים להמשיך ולעשות מהפכה כל אחד בדלת אמותיו. זה הבסיס של כל הדבר הזה. יש לנו את היכולת בכל רגע ליצור במעגלים הסובבים אותנו חיבור, סולדיריות ואחווה עם כל אדם שאנחנו במגע איתו. כל יום, כל רגע הוא חלק מהמהפכה.

***

במהפכה הזו ובכלל בחיי לאחרונה, אני פוגשת אנשים שמראים לי את הנפש שלהם עד הסוף. אנשים שנפתחים ללא גבול, בלי מגננות ובלי ציניות. אני רואה לאנשים את הלבן בנפש שלהם, והם רואים את שלי. לא יאומן. אני חשה כל כך מבורכת שאני חיה וזוכה לחוות את כל זה. זה ממש נס. הלבבות מסביבי נפתחים, לבי נפתח ונמס והחיבור הוא אלוהי.

סיפור הקמת חדר המצב של המחאה החברתית

חדר המצב של המחאה החברתית הוקם ב- 30 באוגוסט לקראת "הפגנת המיליון" שאליה הגיעו כחצי מיליון בני אדם, שיא בהיסטוריה של מדינת ישראל.
לאחר ההפגנה הפך חדר המצב לגוף תקשורת אלטרנטיבי, מעין "סוכנות הידיעות של המהפכה", המדווח על המתרחש במחאות בארץ ובעולם, ומניע לפעולה.
כיום יש למעלה מ- 16,000 מנויים על חדר המצב, ובשבוע ממוצע בין 200,000 ל- 300,000 איש נחשפים לתוכן כלשהו שפורסם בחדר. בשבועות שבהם היו התרחשויות דרמטיות (מעצרה של דפני ליף, הצתתו של משה סילמן), הגיע חדר המצב ליותר מחצי מיליון בני אדם.
הפוסט הבא פורסם במקור אצלי בפייסבוק יומיים לאחר הפגנת המיליון (5.9.11) והוא מתאר את הקמת חדר המצב.
חשוב לומר לפני כן שאלה היו ימים לא פשוטים למחאה החברתית. ערוצי הטלוויזיה כבר החלו להפנות כתף קרה ולא רק שהפסיקו לסקר את הנעשה, הם גם הראו שוב ושוב אוהלים נטושים כשהמסר שהעובר לציבור: המחאה בשלבי גסיסה.
בתוך אווירה נטולת באזז תקשורתי ועם שיח שלילי כלפי המחאה, יצא לדרך חדר המצב שמטרתו הייתה פשוטה: לעורר באזז מחודש, להחזיר את המחאה למרכז הכותרות והמהדורות, ולדאוג שכל אדם במדינת ישראל ידע על הפגנת המיליון, וישאף להגיע אליה.
אז כך זה התחיל.

שישה ימים לפני אירוע "צעדת המיליון", החליטו אמנון דפני ובועז נול להקים חדר מצב לקראת האירוע. המטרה: לעשות היסטוריה. להפוך את האירוע להפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל. אמנון הוא אחראי המדיה במטה המחאה החברתית. אמנון הוא אקטיביסט כבר 15 שנה, ולפני שנה וחצי החל להקים רשת חברתית שמחברת בין כל האקטיביסטים בארץ. אמנון חלם על המחאה הזו, כבר לפני שנה וחצי. כשהוא שמע על היוזמה של דפני ליף לפתוח אוהל בשדרות רוטשילד, הוא יצר עימה קשר, ומאז הוא במטה המחאה. הוא הקים את האתר הרשמי של המחאה J14. אמנון ובועז מכירים בחייהם האישיים. בועז הוא יזם. עבד במטה הבחירות של ברק אובמה בקמפיין לנשיאות. לפני כשלוש שנים עבד עם ביל קלינטון כעוזר אישי. בועז תרם לא רק את רעיון חדר המצב אלא גם את דירתו הפרטית בתל אביב.

ביום שני, שישה ימים לפני הצעדה, פרסם אמנון באתר המחאה רשמי הודעה על הקמת חדר המצב וקריאה למתנדבים לשלוח מייל עם רזומה קצר. אחרי שקיפלתי את האוהל שלי בשדרה שלושה ימים קודם, ראיתי שהתפנו לי איזה חמש דקות ביום, והחלטתי לשלוח מייל הצטרפות. כתבתי קצת על עצמי וחיכיתי לתשובה. בשלב התמים ההוא עוד כתבתי סטטוס על כך והוספתי: "נראה לאיזה משמרת ישבצו אותי".

קיבלתי ביום שלישי בבוקר מייל. אחר הצהריים פגישת פעילים ראשונה ותדרוך. כתובת ושעה. באותו יום הבנות שלי היו איתי כל היום. מיד הרמתי טלפון לבייביסיטר שלי שהזיזה עבורי פעילויות אחרות שהיו לה. רגועה כשהבנות שלי בידיים מעולות נסעתי לתל אביב.

הגעתי לדירה. בסלון מסודר ויפה ישבו כבר כמה אנשים. רובם לא הכירו זה את זה. אני לא הכרתי איש. התחלנו לדבר על מה עושים. תוך מספר שעות הסלון שינה את פניו. בריסטולים שנכתבו עם תדרוך לפעילים נתלו על הקירות, מפת ישראל, טבלאות, מונה דיווחים מהשטח – הסלון היפה הפך לחדר מצב.
לאט לאט נוצרו משימות ותפקידים לאנשים, שרק שמחו לקחת על עצמם עוד ועוד עבודה. רחלי טיפלה בארגון המשמרות של המתנדבים. טימור עבדה מול הצוות הגרפי והרימה בעצמה את קמפיין עסקים סוגרים במוצ"ש ויוצאים להפגין. כל אחד לקח לו משהו, ותוך כדי כולם כולם המשיכו לעבוד יחד על שינוי התודעה ברשת: יש הפגנה במוצ"ש – כולם באים.

כמה מחברי חדר המצב, עם כרזת קמפיין: "חמש עלי". כל אחד בא להפגנה ומביא איתו עוד חמישה אנשים.

הימים שכנראה התחלפו בלוח השנה, נדמו כיום אחד ארוך שמשכו חמישה ימים. החיים הרגילים של כולנו עברו לשיחה ממתינה. נדבר אחרי ההפגנה.

האנשים שהגיעו לחדר המצב להתנדב היו חדורים כולם ברצון לייצר שינוי בישראל, מלאי אמונה שניתן לעשות זאת, מלאי מרץ לדאוג שזה יקרה. אנשים הגיעו עם הילדים שלהם, בני הנוער ישבו לעבוד איתנו וגייסו במרץ את בני גילם ברשתות שלהם, וככה עבדנו מסביב לשעון במשך חמישה ימים רצופים.

גם הבנות שלי הגיעו בימים הבאים איתי לחדר המצב. שתיהן צעירות עדיין מכדי להיות מחוברות לרשתות חברתיות, אבל הן עזרו בהצעת כיבוד למתנדבים, קישוט וציור של שלטים, והן היו גם אחריות על מדד העליזות בחדר.

סך הכל קרוב לשבעים איש הגיעו במהלך הימים לחדר המצב, במשמרות מתחלפות. בכל פעם כשהגיע מתנדב חדש הוא היה זוכה לתדרוך מאחד הוותיקים הפנויים. ותיק הוא מי שנמצא כבר כמה שעות.

יוצרים באזז

ביום חמישי בלילה אמנון יזם הפסקת עבודה וסיעור מוחות. מה עשינו עד כה, מה עובד, מה לא עובד, מה כדאי לעשות. אנשים זרקו רעיונות ואני לא יודעת איך זה קרה אבל התחלתי לרכז את המשימות שהצטברו על השולחן בחדר. ואני בכלל תהיתי לאיזו משמרת ישבצו אותי.

בשישי ושבת כבר הצלחנו לגייס כמה אומנים ואנשי תקשורת שיבואו לתמוך ולתת עוד דחיפה. חמי רודנר, גלעד כהנא מג'ירפות, דליק ווליניץ הגיעו לחדר המצב. אחרים שלחו סרטוני תמיכה: אלון גל, דנה ספקטור, דורי בן זאב, ירמי קפלן ועוד ועוד. כל מי שפנינו אליו, מיד נענה בהתלהבות.

עם גלעד כהנא שמתקשר לחברים לומר להם לבוא להפגנה

חמי רודנר מתקשר לדנה ברגר: "בואי להפגנה ותביאי איתך עוד חמישה אנשים". ערוץ 10 מצלם.

הייתי יכולה לכתוב כאן ספר שלם רק על כל אחד מהאנשים שהגיעו לעבוד בחדר המצב. גם כשמישהו היה הולך הביתה, הוא עוד היה ממשיך לעבוד מהבית. עונה לטקבקים, מפרסם ברשת, מעדכן, דוחף, מפיץ. כל הזמן תקשרנו אחד עם השני גם כשהיינו בבית, העבודה נמשכה 24 שעות ביממה ללא הפסקה.

האווירה בחדר הייתה מחשמלת. כל הזמן ראינו איך התגובות ברשת הלכו וגברו ואיך ההיענות של אנשים לבוא להפגנה, הולכת ועולה. ראינו את המספרים רצים למעלה. לי היה ברור שאנחנו עושים כאן היסטוריה. שהדבר הזה שאנחנו עובדים עליו בדירה אחת בתל אביב הולך להירשם בדברי הימים. מרוב עומס עבודה לא היה לי זמן להתבונן על זה לרגע בשקט, אבל הרגשתי כל הזמן שזה גדול, שזה גדול מאיתנו, שזה גדול מהחיים.

וככה, יחד עם יוזמי המחאה, עם מוביליה, ועם עוד אלפי פעילים בכל רחבי הארץ שעובדים שבועות במהפכה הבלתי נתפשת הזו, עשינו זאת. במוצאי שבת, בשעה שבע וחצי בערב, סגרנו את הלפטופים, לקחנו את השלטים ויצאנו לקחת חלק בהפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל.

כתבת וידאו של דה מרקר על חדר המצב לקראת הפגנת המיליון

 

פוסט פתיחה

מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בקיץ 2011, אני מתעדת אצלי בפייסבוק את המהפכה וגם את חיי בתוכה כמי שפועלת לשינוי עמוק בארץ ובעולם.
עוד מתחילת הדרך הבחנתי שחיי וחיי המהפכה מסונכרנים לא פעם. ואולי אפילו תמיד. הדיווחים שלי נגעו לא פעם באישי, עובר בציבורי וחוזר לאישי. הכל קשור בכל.

בבלוג הזה שנפתח כעת, כמעט שנתיים לאחר שהתחלתי לכתוב על המהפכה, אני אעלה חומרים נבחרים מהשנה הזו, לצד פוסטים אקטואליים שעוד יעלו בהמשך.

המהפכה שאני שואפת לקדם בעולם חורגת מעבר לקוטג', מעבר לשכר הדירה, מעבר לקפיטליזם חזירי מול סוציאל-דמוקרטיה ואפילו מעבר למאבק בחיסול הדיקטטורה התאגידית בעולם.
המהפכה שלי היא קודם כל מהפכה אישית ותרבותית. מהפכה שבה בני אדם חוזרים אל עצמם. אל מי שהם, עוד בטרם ההתניות התרבותיות שוטפות המוח. מהפכה של חיבור בין אדם לאדם מעצם היותו אדם, מהפכה של חיבור בין אדם לעצמו.

אז גם כשתראו אותי כותבת על תקציב מדינה מעוות או על המשטר הדיקטטורי של ההון-שלטון, תדעו שמאחורי כל המאבקים האלה וכל המילים האלה, בשורה התחתונה זה הכל מבחינתי מהפכה של אהבה אנושית.

תודה לכל מי שנותן לי השראה וכוח להמשיך ללכת בדרך הזו.
תודה לכל מי ששותף עימי במסע הזה.
תודה לכל מי שקורא ומגיב.
תודה לכל מי שזה נוגע בו.
תודה לכל מי שמאמין שאפשר לשנות.