פורסם בפייסבוק ב- 1.1.12
מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בסוף יולי 2011 אני כותבת כאן על המהפכה (וגם עושה מהפכה תוך כדי…). מאז שהתחלתי לכתוב מהפכה נוספו למעגל חבריי כאן כ- 1,100 חברים חדשים, ועוד כמאתיים עוקבים בטוויטר שמעולם לא היה לי בו חשבון קודם. אני מעריכה שכ-200 מאלה שנוספו, הם פעילים במהפכה שאותם אני מכירה אישית. אבל אלה שאינני מכירה אישית, שנוספו ושממשיכים להתווסף מדי יום, הם עדות חיה וברורה עבורי, לכך שלמרות ההחשכה התקשורתית שיש סביב המחאה, המעגלים מתרחבים.
זה עדות עבורי לכך שהכמיהה לשינוי לא התאדתה, ושההחשכה לא תוכל לה. זה גם עדות עבורי להצלחת התקשורת האלטרנטיבית שאנו מייצרים ומפתחים, אם זה אתר המחאה הרשמי J14, או אם זה כל מה שאנחנו כאן כותבים ומשתפים בפייסבוק ובטוויטר. יצירת האלטרנטיבה התקשורתית שבה איננו תלויים בבעלי ההון או השלטון לצורך העברת מידע ומסרים, הם חלק מהמהפכה, והם גם אלה שמאפשרים את התקדמותה.
כך שכרגיל, הכל קורה, הכל מתקדם, וגם הטוויסטים בעלילה והמהמורות בדרך לא יסיתו אותנו מהמסלול הבלתי נמנע – בריאה של חברה הגונה שפויה וצודקת, הקמת מדינת הצדק החברתי, יצירה של עולם של צדק חברתי.
מי שעוקב אחר הכתיבה שלי כאן רגיל למצוא אותי לרוב בסטייט אוף מיינד אופטימי ומלא אמונה בכוחנו. ואכן רוב רובו של הזמן – כך אני מרגישה. אבל יש רגעים קטנים בדרך, וזו דרך כבר של חמישה חודשים, שבהם אני לפתע – לרגע – מתעייפת. מתעייפת מלחשוב על כך שהשינוי שאני רוצה ושואפת אליו הוא כל כך רחב היקף, כל כך עמוק ובסיסי – שלרגעים קטנים זה פשוט נראה גדול מדי. מה באמת נוכל לעשות כאן שינוי? זה אפשרי? הרי הכוחות שפועלים מולנו הם כל כך חזקים… איך נוכל ליצור את השינוי?
רגעים של בחינה ותהייה.
כזה רגע היה לי הבוקר פתאום. אני לא זוכרת מה קדם לו, אולי אלה הם אירועי אמש סביב איומי המשטרה למנוע ממסיבה חוקית להתקיים תוך ציון שהמשטרה היא הריבון (WTF???) וההבנה שהשלטון ימשיך להקשות את ידו על המחאה, אולי זה הצטברות הסימנים המעידים על כך שיהיה יותר ויותר קשה לסחוף את הציבור בזמן שיש תעמולה הון-שלטונית-צרכנית מעוורת ובלתי פוסקת…
אבל הרגע הזה עבר [:-)!] לשמחתי הרבה – והכל בסדר. לא רק בסדר, מעולה. לא רואה ממטר כרגיל, ונחושה באופטימיות שלי שזה אפשרי. ולא כי אני מייחסת לכל פעולה שלי או לכל אות שנכתבת כל כך הרבה כוח, כמו הידיעה שאנחנו כולנו באחדותנו, בכל פעולה שלנו או בכל אות שנכתבת או שיתוף, ממשיכים לקדם את הדבר הגדול ביותר שקרה בישראל אי פעם. וכמו שכתב אשר שכטר בדה מרקר: זו לא הכלכלה, זו הדמוקרטיה.
ואני עוד מרשה לעצמי ללכת עוד צעד אחד קדימה ולהרחיב את היריעה:
המהפכה השורשית שבבסיס מה שקורה כאן ובעולם אינה רק מהפכה כלכלית, חברתית או אפילו משטרית. זוהי מהפכה כלל תרבותית. אנו עדים בארץ ובעולם לקריסתה של התרבות המערבית כפי שהכרנו אותה. זה פשוט לא עובד יותר. המרכיבים הכלכליים או המשטריים הם רק חלק מהתמונה והם משקפים גם את הערכים התרבותיים שהולכים וקורסים בזה אחר זה.
אנחנו כאן ואחינו בעולם מזהים שזה פשוט לא עובד בשבילנו יותר. לא העבדות המודרנית, לא הניכור התרבותי, לא הסימום הצרכני, לא התחרות, לא הפילוג, לא אשליית החופש השקרית, לא אשליית הריבונות השקרית, לא הבדידות.
בני האדם זועקים למשהו חדש – ואני אומרת גם משהו ישן ישן מקדמת דנא, שהתקיים לאורך 2.5 מיליון שנה בפרהיסטוריה האנושית: חיים של קהילות, חיים של שיתוף, חיים של הסתפקות במה שצריך ללא תאוות בצע לצבור כוח תוך רמיסת האחר.
המין האנושי התעורר לזהות שהגענו למצב של מחסור חמור באהבה. אהבה לסביבה שאוהבת אותנו בחזרה כשאנו טובים אליה, אהבה במערכת חברתית שרואה את הפרט שבתוכה, אהבה של איש לרעהו.
וזוהי המהפכה התרבותית הכלל עולמית הזו שאנו לוקחים בה חלק וחווים אותה מתקדמת יום יום: מהפכה של חיבור בין אדם לסביבתו, בין אדם לרעהו בין אדם לעצמו. מהפכה של אהבה.
קטן עלינו.
