כל הפוסטים של אור-לי ברלב

האמנם כך הוא. האמנם

פורסם בפייסבוק ב- 15.3.2012

בתחילת יולי 2011 חיי היו די מאורגנים. מגדלת את בנותיי בחינוך ביתי תוך כדי בניית עסק הסדנאות שפתחתי כמה חודשים לפני כן שעלה וצמח; היה לי פנאי לחיים אישיים, הכרתי אנשים נפלאים, העמקתי את העניין שלי במוסיקה; ג'אגלינג בחיים כיאה לכל אמא (בפרט אם היא גרושה), אבל סוג של סדר בבלגן.

לקראת סוף יולי 2011 פרצה המהפכה לחיי והפכה אותי ואותם איתה. מי שעקב אחרי הדיווחים היומיומיים (שעה שעת-יים לפעמים) באותה תקופה וודאי זוכר על מה כתבתי אז.
על אנשים, על בני אדם.

גם כשכתבתי על תקציבים שלא מועברים להיכן שהם צריכים לעבור, גם כשכתבתי על כלכלה מעוותת, הפרטות וריכוזיות, גם כשכתבתי על סיאוב פוליטי או אטימות הממסד, גם כשכתבתי על יוקר המחייה דיור בר השגה, חינוך לכל או על הדיור הציבורי שמת – זה תמיד היה על האנשים שנמצאים בלב העניין. הלוא לשם כך התכנסנו.

רבים מאלה שזועמים מאז ועד היום ודורשים צדק חברתי, לא מבינים איך קרה שמחאת הקוטג'-הדיור-פסק הזמן-הדלק התערבבה לה פתאום עם מחאות הפליטים או ילדי העובדים הזרים. "עניי עירך קודמים!", נכתב כאן אחת ליומיים.

ואני יכולה להבין. אני יכולה להבין איך מי שמרגיש שהוא שורד גם כך בקושי, אמור לתת את דעתו, ואף את כספו הציבורי, לעניי ערים אחרות שהגיעו לכאן כל כך מרחוק. "מה לנו ולהם", אומרים רבים. "קודם, שנדאג לעצמנו. כשהכל יהיה כאן נהדר, נוכל להתפנות לעזור גם לאחרים", הם אומרים ואני מוסיפה שזה במידה שהצלחנו לגבור על תעמולת הממסד הגזענית ששוטפת את רחובות ישראל מזה עשורים.

אבל יש לנו ולהם. יש כזה דבר. האמת היא שהוא די בסיסי ופשוט, עד כי כמעט מביך אותי לכתוב את המובן מאליו: כולנו בני אדם.

בהפגנת המיליון ב- 3.9.2011 יצאתי להפגנה עם שלט עצום מימדים. היה זה צילום ענק של פניי, שהיה חלק מפרויקט בינלאומי של האמן האמריקאי JR. יחד איתי יצאו להפגנה עוד עשרות מפגינים עם תמונתם הענקית מתנוססת על שלטים. כשעצר אותי כתב ערוץ 2 באמצע שידור חי מההפגנה ההיסטורית ושאל אותי מה אומר השלט, עניתי לו: "יש כאן בני אדם. זו הפגנה שבאה לומר: יש כאן בני אדם".

כשכתבתי את המניפסט, שאותו הקראנו מול עיניהן המשתאות של שר הביטחון אהוד ברק ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר בוועידת ישראל לעסקים בדצמבר האחרון, כתבתי: "כולנו בני אדם. כולנו שווים. כולנו ערבים זה לזה".

מבחינתי המהפכה הזו היא אודות בני האדם. באשר הם בני אדם. אני לא יודעת לעשות הפרדה בין אדם לאדם. אני גם לא רוצה לדעת. יותר מזה: המהפכה הזו שהעולם כולו עובר, היא למעשה התנערות מתבנית החשיבה הזו שגורסת שיש בני אדם כאלה ויש כאלה. כולנו בני אדם, כולנו שווים, כולנו ערבים זה לזה.

המהפכה הגלובלית הזו יוצאת כנגד תרבות גלובלית שהשתלטה על העולם, תרבות ששמה כסף ורווחים לפני אנשים. כל ההסתה, כל השנאה, כל הגזענות נגזרות בדיוק מהתרבות הזו, שמשתמשת באנשים כדי למקסם רווחים.

אז כן, יש לנו ולהם. למעשה – אין אנחנו והם. כולנו אחד – ולא כביטוי רוחני (אפשר גם), אלא כביטוי מעשי. כולנו: ישראלים, אמריקאים, סודנים, אוסטרלים, אריתראים, צרפתים, איראנים, ספרדים, יוונים, סורים, צ'יליאנים, פלסטינים, סינים – you name it – כולנו עבדים נרצעים תחת תרבות ושיטה רומסת. וככאלה, כולנו אחד.
כנקודת התחלה.

אז כן, יש מורכבות רבה במחאה הישראלית. יש העניין הביטחוני, והעניין הדמוגרפי, ובגלל שלא הייתה מדינה יהודית נרצחו 6 מיליון יהודים בשואה, ושומה עלינו לשמור על ישראל כמדינה ליהודים אחרת יכחידו אותנו וכו' וכו'. זה הסיפור של מדינת ישראל, וככזה, הופכת מחאה שרוצה שוויון וחירות לכל, למחאה שמתמודדת עם סוגיות מורכבות הרבה יותר מתעריפי החשמל, ההפרטות והריכוזיות.

אבל בלי להיכנס לסיפור המדיני-לאומי-ביטחוני – עדיין, עם כל המורכבות, אני חושבת שכדאי לכולנו, לכלל הציבור הישראלי המוחה, זועם ודורש צדק חברתי, לזכור שצדק חברתי שווה בני אדם באשר הם בני אדם.

וכפי שהאכילו אותנו בסיפורים על כלכלה בצמיחה ומדינה סוכריה בזמן שלא הצלחנו לגמור את החודש, כך מאכילים אותנו בסיפורים נוספים. המסך עוד יורם מעליהם, זה יגיע. אבל בינתיים, אפשר להתחיל עם הטלת ספק קטנה, ועל כל סיפור שמשחרר הממסד לציבור על הפליטים או על הזרים שנמצאים כאן, לשאול: האמנם כך הוא. האמנם.

3 ש"ח נסיעה עירונית זה צדק חברתי

פורסם בפייסבוק ב- 3.2.12

יושבת מחוץ לתחנת המשטרה בדיזינגוף ממתינה לכמה פעילים שנעצרו הערב בפעולת "שחרור תחבורה ציבורית" שערכנו הערב.
חזרה רגע לתחילת הערב.

הפגנת השתיקה. שתקנו. השלט שלי: "נאמר כבר הכל", אמר הכל. עטינו על פנינו מסיכות לבנות.
יותר מארבע בני אדם הגיעו לשתוק יחד.
אחר כך יצאנו עשרות פעילים לפעולה מיוחדת: "שחרור התחבורה הציבורית".

18 קווי אוטובוס. צוותים של חמישה איש בצוות. עולים לאוטובוס עטויים במסיכות לבנות. מציגים לנהג כרטיס מודפס עליו כתוב: "3 ש"ח נסיעה עירונית זה צדק חברתי". כל אחד מאיתנו הגיש לנהג 3 ש"ח בלבד ונכנס לאוטובוס. מחיר רגיל הינו 6.60 ש"ח. 12 נהגים העלו אותנו לאוטובוס והמשיכו בנסיעה. 6 עצרו את האוטובוס. אחד מהם הזמין משטרה והצוות עוכב לחקירה ואנו ממתינים להם כעת מחוץ לתחנה. בכל האוטובוסים הנוסעים עודדו את הפעילים ולפעמים קראו: העם, דורש, צדק חברתי!

הצוות שלי:
עלינו על קו 72. עליתי ראשונה. מסיכה לבנה על הפנים. הנהג קיבל את הכסף המועט וחייך. נכנסנו כולנו. המשיך בנסיעה. ציבור אוהד. הסברנו על הפעולה. קבוצת נערות נרגשות אמרה שממחר הן מתחילות לשלם 3 שקלים. שרו איתנו.ירדנו מהאוטובוס.

עלינו על הבא. נהג עצבני מעט. המום. "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין!". נכנסנו בלי להתייחס. אולי מתוך יאוש המשיך בנסיעה. שוחחנו עם האנשים. אחד מהם, מבוגר חייכני אוהד וסקרן שאל אותי: "מה קרה כאן?". עניתי: "כרגע שילמתי 3 שקלים על הנסיעה". התפלא: "אבל אני שילמתי יותר מכפול!". חייכתי: "בדיוק. אני שילמתי רק 3 שקלים, ותראה איזה פלא… האוטובוס נוסע!".

תאונה מחברת

פורסם בפייסבוק ב- 25.1.12

אתמול נסעתי במכוניתי אחר הצהריים למושב הסמוך למקום מגוריי. השעה הייתה חמש וחצי. במושב האחורי ישבו בתי הצעירה בת ה-4 וחברתה הטובה בת ה- 5. היינו בדרכנו לחוג תיאטרון של הבנות, חוג שהן מחכות לו בכיליון עיניים שבוע שלם. שוחחתי עם הבנות שישבו מאחור על כך שינעלו את נעליהן, כדי שנוכל לצאת מיד כשאחנה אל החוג. היינו על סף איחור קל.
באותה שעה הראש שלי היה עמוס במחשבות וטרוד בעניינים דחופים.

כמה שעות קודם לכן קיבלתי ידיעה על הפעולה של הקמת הכיפה הגיאודזית בגינת לווינסקי עבור הפליטים. בשלב הראשון זו תוכננה להיות פעולה חשאית. המידע עבר מפה לאוזן בין הפעילים, כיוון שהתוכנית הייתה להקים את המחסה הזמני ללילה, ולפרק אותו בבוקר. לא היה כאן ניסיון לייצר מאהל של קבע. פשוט מחסה זמני שמרכיבים אותו מדי ערב, ומפרקים אותו מדי בוקר, כדי לאפשר לפליטים לישון במקום יבש. כדי לאפשר להם לישון תחת כיסוי ולא על אדמה רטובה, חשופים לגשם ולקור. שוחחתי אישית עם יוזם הפעולה. איש בשם גל, העוסק בבנייה אלטרנטיבית בחוות פרמקאלצ'ר בנהלל, שסיפר לי כיצד לפני כמה ימים הוא הגיע לגינת לווינסקי עם כמה פירות שקנה לעצמו בשוק, ופתאום ראה סביבו עשרות עיניים רעבות. הוא נתן להם את פירותיו, הלך לשוק ומילא עוד כמה ארגזים ונתן להם. סיפר לי שראה כיצד גוועים ברעב הם עטו על האוכל. לקחו ביד כל מה שיכלו ידיהם להכיל.

סיפר לי איך קשר להם יריעת ניילון רעועה בין מתקני המשחקים כדי שיהיה להם מחסה מהגשם, ואיך כשחזר מהמכולת עם כיכרות לחם בידו, ראה עשרות מהם מצטופפים תחת יריעת הניילון המאולתרת, חוסים מפני הגשם שהתחיל לרדת. סיפר לי איך רקם יחד עם חבריו בנהלל ועוד חברים בחווה בניר משה את הרעיון להקים להם את הכיפה הגיאודזית. מבנה המורכב מצינורות, שניתן לפירוק והרכבה. סיפר לי שהוא וחבריו מתכננים להישאר בתל אביב יום יומיים, ולהעביר את הידע הזה למתנדבים ופעילים שיוכלו מדי ערב ובוקר לפרק ולהרכיב את מחסה הלילה הזמני.

החלטתי לפנות עם הסיפור לאחד מערוצי התקשורת לסיקור בלעדי של הפעולה. רציתי שיהיה תיעוד של המבצע ושתעלה כתבת טלוויזיה למחרת שתייצר לחץ על עיריית תל אביב לאשר את המחסה הזמני ולתמוך בהקמתו, לאחר שבתחילת השבוע קפא למוות פליט בגינה. ברור לי לחלוטין שרק לחץ תקשורתי וציבורי על השלטונות יגרום להם לעשות מעשה. ברור לי לחלוטין שרק מעורבות אזרחית אקטיבית שיוצרת לא רק פעולה, אלא גם לחץ לפתרון כולל של הבעיות, תביא לכך שלא ימותו יותר בני אדם בחורף הזה ברחוב הקפוא.

הייתי נרגשת ועל סף דמעות אחרי השיחה עם גל, יוזם הפעולה. אחרי שיום קודם הייתי עם עומר כץ ומפוני התקווה שהוא מארח אצלו בסלון בזמן הראיון והצילומים לערוץ 2, נוכחתי שוב לראות איזה אנשים מדהימים יש בחיים האלה, אנשים שלא קשורים לפליטים, לא קשורים למחאה, לא מעורבים באף מוקד סיוע, ובכל זאת, על דעת עצמם ולבד, הם מגייסים את המשאבים שלהם לטובת הצלת בני אדם אחרים.

לשמחתי הפנייה שלי העלתה עניין בקרב אחד מגופי התקשורת המרכזיים. הייתי טרודה בטלפונים ותיאומים כי השעה דחקה והפעולה עמדה להתחיל.

בשעת הנסיעה לחוג התיאטרון על סף איחור קל ועם שתי בנות במושב האחורי שעוד לא נעלו נעליים, גם בזה הראש שלי היה טרוד. הגעתי לכניסה למושב שבו מתקיים החוג. אותתתי לפנות שמאלה. פניתי. בום.

יש את הרגע הזה בתאונות דרכים, שלכאורה הוא רגע אחד ככל הרגעים. השנייה הזו היא בדיוק כמו השנייה שקודמת לה. ובכל זאת, רגע הבום, הרגע שבו האוטו יוצא משליטה ונגרר על הכביש בעקבות המכה, הרגע שבו האורות חזקים ומסנוורים, הרגע שבו מתוך אינסטינקט נעצמות בחוזקה העיניים, הרגע שבו אחיזת הידיים על ההגה מתהדקת, הרגע שבו לשנייה הכל מפסיק להתקיים חוץ מהשנייה הזו, הרגע שבו הכל עומד מלכת – הרגע הזה, הוא נצח.

פקחתי עיניים. הסתכלתי מאחור אל הבנות. שאלתי במקסימום הרוגע שיכולתי לגייס: "בנות, אתן בסדר?". מבט מבוהל מעט בעיניים אבל הן בסדר. חגורות, מוגנות, תוהות מה קרה הרגע. חברתה של בתי הייתה רגועה לחלוטין. בתי התלוננה על שפשוף קל ליד הצוואר מהחגורה. אבל הן בסדר. אנחת רווחה.

לא חושבת שבדקתי את עצמי אפילו. הרגשתי בסדר באותו רגע ויצאתי החוצה. מולי אישה שבדיוק יצאה ממכוניתה עם מבט מבוהל בעיניים. היה לי ברור שהתאונה הזו הייתה באשמתי. כשפניתי שמאלה, לא הייתי מרוכזת מספיק ולא שמתי לב שהצומת לא פנוי ושהרכב שמגיע מולי נמצא קרוב מדי. אני לא בטוחה מה עבר לי בראש, אני חושבת שראיתי אותה והנחתי שהיא תספיק לבלום או להאט ואני אספיק לעבור. מן מחשבה מטופשת כזו, חסרת כל חיבור למציאות, שבכל זאת עברה לי בראש, בזמן שהראש היה עסוק בנעליים שלא ננעלו, באיחור לחוג התיאטרון ובפליטים בלווינסקי שאני חייבת לעזור לסיקור התקשורתי של מצבם….

ניגשתי לאישה שנראתה מאוד מבולבלת. הסתכלתי בעיניה. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא אמרה שכן. פרשתי את זרועותיי וחיבקתי אותה. היא רעדה קלות בין ידיי.

לא אוכל לתאר את כל מה שקרה אחר כך בפרטי פרטים כי תקצר היריעה. היא ושלושת ילדיה שהיו גם כן ברכב בסדר גמור. זה רק המכוניות שנפגעו. הצלחתי בקושי עם האוטו הפגוע שלי לקחת את הבנות לחוג שהן ממש לא רצו לפספס והיה במרחק כמה מאות מטרים. חזרתי לזירת התאונה. עוד חיבוק לאישה שהחלה מתרגלת לחיבוקיי ומתמסרת להם.

הגיעה משטרה, הגיע מד"א (מישהו הזמין, לא אנחנו). השוטרים ואנשי מד"א היו כולם אמפתיים ונחמדים. נתתי לילדים של האישה כל מיני דברי מאכל שהיו אצלי באוטו. אבא שלה הגיע. עזר לה לטפל בילדים. לכולם הסברתי שאני אחראית למצב. בדמעות הבעתי צער עמוק.

אלינור, בת ארבע וחצי, בתה הבכורה של האישה ניגשה אליי ושאלה אותי למה התנגשתי באוטו שלהם. התכופפתי אליה ואמרתי לה שזה באמת לא בסדר ושזו הייתה טעות שאני מצטערת עליה. אמרתי לה שזה היה בלי כוונה. שלא התכוונתי לעשות להם משהו רע. היא הנהנה בהבנה. הראתה לי ציור שעשתה בגן.

הגיע בעלה של האישה. סיפר לי שהגיע במיוחד עכשיו מתל אביב, נסיעה של 40 דקות. סיפר שנסע כל הדרך בדמעות. לפני 10 שנים נהרגה אחותו בתאונת פגע וברח. מאז הוא חרד מכל טלפון. והנה הגיע אמש והודות לי, הוא מקבל עוד טלפון על תאונה. כזו שעברו אשתו וילדיו. שוב עלו דמעות לעיניי.

בינתיים בתי וחברתה סיימו את החוג, ונאספו על ידי חברתי, אימה של חברתה של בתי, אליהם הביתה, שם חיכתה לי גם הגדולה שלי.

השיחות ביני לבין בעלה של האישה התארכו. שוחחנו על נתינה ועל עזרה לזולת. זהו איש שמבוקר עד ערב פועל למען אנשים אחרים. איך החיים מגלגלים אותי לפגוש שוב ושוב אנשים מדהימים. והנה אני זוכה לתת עוד חיבוק גדול לאשתו שעוברת לידנו לאחר והיא כבר החלה מתאוששת.

לאט לאט התפזרו כולם ואני נותרתי שם בצומת לבד עם עוד טלפון דחוף לתקשורת על מה שקורה בלוויסנקי וטלפון לגרר שיבוא וייקח את האוטו. עמדתי בגשם הקל שהחל לרדת. לרגע הרגשתי לבד מתמודדת שוב עם עניינים גדולים שלא בחרתי בהם ולא רציתי אותם. אבל יותר מהכל הרגשתי בושה. ממש בושה. התביישתי שלא הייתי מרוכזת מספיק בנהיגה. התביישתי שעירבתי את בתי, חברתה, אישה זרה ושלושת ילדיה בתאונת דרכים מיותרת.

הבעל של האישה חזר לקחת אותי לביתי. קשה להבין אולי איך בסיטואציה שכזו קורה דבר כזה, אבל עובדה. החיבור שנוצר בין בני אדם הוא לפעמים לא רק למרות הנסיבות, אלא בזכות הנסיבות. הפכנו לשותפים.

בדרך הביתה קיבלתי סמסים מעודדים ומרחיבי לב מחבר שעדכנתי אותו במה שאירע. מדהים איך דרך מכשיר שפולט כמה אותיות ומילים אפשר לקבל כוח וחיוך וחיזוק. מדהים איך מצליחה אנרגיה של תמיכה ונתינה להגיע ממרחקים.

ישבתי בלילה אחר כך, מחזיקה את יד שמאל שגיליתי שכואבת לי, וניסיתי להבין מה טוב במה שאירע. מה הרווחתי. כי הרי ברור לי שכל מה שקרה, הוא כל כולו מתנות על גבי מתנות. חשבתי איך החיים מאותתים שעלי להאט קצת את הקצב. שהנתינה שלי לא יכולה לבוא על חשבוני או על חשבון משפחתי או אנשים אחרים. שאני חייבת ללמוד לשים גבולות. לדעת גם לומר "לא". לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני לא יכולה לעזור לכולם, לעשות את הכל, להיות מעורבת בכל. המהפכה הרי מתקדמת בכל מקרה, איתי או בלעדיי. והמהפכה תתקדם כנראה יותר טוב, אם אדע לשמור על עצמי יותר טוב.

אני יודעת שאני אמורה לסלוח לעצמי על כך שעשיתי טעות. הלוא אני אנושית ולפעמים טועים, לפעמים לא מרוכזים, לפעמים…
ובכל זאת המחשבה שפגעתי באנשים אחרים היא מחשבה שקשה לי לשאת. שוחחתי קודם עם האיש. עדכן אותי שהוא לא ישן כל הלילה מדאגה לילדים. הם קמו הבוקר בסדר ללא תלונה על כאבים. אשתו לעומת זאת, קמה דואבת ולא הלכה לעבודה. הלב שלי מכווץ.

חשבתי על ההזדמנות הזו שניתנה לי לחבק אישה זרה, שהלכה והתמסרה לחיבוקיי. חשבתי על שתינו שם, שתי אמהות, עומדות מחובקות בחושך באמצע הכביש, אורות בוהקים, שברי פנסים מכל עבר, ודאגה אחת גדולה לילדים בלב של שתינו שהתאחד ללב אחד.

חשבתי על קבלה. על העזרה שקיבלתי מבעלה. כמה זה לא מובן מאליו. כמה להודות ולברך.

חשבתי על קצב החיים הלא אנושי שבו אנו פועלים. במשך שנים רבות חייתי בקצב אחר. הייתי אמא בחינוך ביתי נטו, שקצב היום שלה הוא מתון, איטי ושליו. והנה התהפכו החיים לחלוטין, ואני אשת קריירה במהפכה תוך כדי גידול שתי בנותיי בבית, והחוגים והטלפונים הדחופים מתערבבים. אמא שעובדת במהפכה שהיא מרתון במהירות ספרינט.

צריכה רגע לעשות סדר בדברים. היום אמרתי "לא" לכמה וכמה חברים במהפכה. וגם היו כמה "כנים" שבחרתי במשורה. צריכה סדר. צריכה בהירות. צריכה דקה לנשום. אולי אפילו שתיים. צריכה לנוח. לשמחתי אני מקבלת וירטואלית וגם פיזית חיבוקים חמים ומחזקים סביבי. כמה להודות ולברך.

התאונה הזו, היא תאונה שנייה החודש. בתאונה הראשונה התנגש בי מישהו שנסע באור אדום. וגם שם גיליתי את נפלאות הטבע האנושי שמסוגל להתחבר בנסיבות הכי פחות צפויות. סיפרתי על כך אז כאן:
http://on.fb.me/AB85Kc

והנה הקצוות נקשרים, והחיבורים המפתיעים ממשיכים להיווצר, ולפני חודש לא חיבקתי אבל כן הקשבתי ופתחתי את הלב, והפעם כן הצלחתי לחבק והצלחתי לא רק לפגוע, אלא להביע סליחה ולתת אהבה.

מתפללת שהמשפחה היקרה הזו תהיה בסדר ותתאושש במהרה. סליחה שכך קרה. תודה על ההזדמנות.

404904_369832789709451_1535304955_n

הפגנה מול עיריית ת"א לאחר פינוי מאהל התקווה

פורסם בפייסבוק ב- 15.1.12

סיכום יום:
נתחיל מהסוף. אלימות משטרתית קשה בהפגנה מול עיריית תל אביב הערב. 15 עצורים, כולם אזרחים נורמטיביים מהשורה, לא אלימים, שהביעו את מחאתם לנוכח הפינוי מאהל התקווה הבוקר. פינוי אטום וקר הלב שזרק אנשים מהאוהל לרחוב, באמצע החורף.
ההפגנה החלה כשסביב היערכות משטרתית מאסיבית. תחילה הפגנו מול העירייה, אח"כ יצאנו לצעוד על המדרכות באבן גבירול, וחזרה, דרך גן העיר, כיכר רבין ולכניסה לעירייה. היינו מאות.
השוטרים הקיפו אותנו כל הזמן, מונעים מאיתנו לרדת לכביש. חוצים רק ברמזור ירוק.

בכיכר רבין היה העצור הראשון. אח"כ בכניסה לעירייה המשיך גל המעצרים. העצורים כולם אנשים שעמדו וצעקו: "העם דורש דיור ציבורי, הון שלטון עולם תחתון, לא רוצים דירות יוקרה, רוצים את העיר בחזרה", וכיוצ"ב.
השוטרים פשוט שלפו אנשים מהקהל שעמד וזעק את זעקת מחוסרי הדיור שהושלכו לרחוב. שלפו, חלק פעמים במכות. הרבה דחיפות. הרימו אישה אחת באוויר. דחיפה לאישה אחרת בחזה שלה.

יגאל רמב"ם היה העצור הרביעי (יש לו היום יום הולדת). השוטרים תקפו אותו עד כדי כך שהוא נזקק לטיפול רפואי, פצוע קל. השוטרים העבירו אותו למיון באיכילוב.
הוא כעת שוכב שם אזוק למיטה כשסביבו לא פחות משלושה שוטרים ועוד שני מאבטחי בית החולים. כאילו מדובר לפחות בראש מאפיה שנעצר, ולא באזרח מן השורה שדואג למחוסרי דיור ולחלשים.
מאבטחי בית החולים התגייסו למשטרת ישראל ולא מאפשרים כניסה חופשית למיון. כל אחד נבדק. לעורך הדין ברק כהן המייצג את רמב"ם, לא נתנו להיכנס לבית החולים ולראות את מרשו.
במקום נמצאים כעת כמה מפעילי המחאה לתמוך מרחוק ברמב"ם. כרגע דיברו איתו כשלקחו אותו לבדיקה. הוא אמר להם שהוא מרגיש בסדר. עדיין בבית חולים בבדיקות וטיפולים.

סתיו שפיר שנעצרה הבוקר, אחרי שלטענת המשטרה הפרה את הצו ההרחקה כשהגיע לרחוב הסמוך למאהל התקווה, סירבה לחתום במשטרה על הסכמה למעצר בית והובאה בפני שופט. שוחרר הערב לאחר שבית המשפט לא אישר למשטרה את בקשתה למעצר בית. עו"ד ברק כהן שייצג את סתיו במשפט אמר כי השופט ראה סרטון שהציג בפניו כהן, שבו נראית סתיו מחוץ לגן. השופט אמר כי נראה שלא הפרה את הצו ההרחקה.

ובינתיים אנשי מאהל התקווה נותרו בלי ברזנט מעל הראש. קור מקפיא, רוח, לילה ואין להם לאן ללכת.

והמנצח בתחרות הזוועות הוא

פורסם בפייסבוק ב- 12.1.12

נמאס לי מתחרות הזוועות בעולם.
נמאס לי שהשואה תמיד חייבת לתפוס את המקום הראשון. נמאס לי שזה השיח בכלל, של מצעד זוועות, הכחדות ורציחות, וסמסו לזוועה הנוראית יותר מכל. למה חשוב לנו כל כך לומר שהשואה הייתה יותר מזעזעת מכל זוועה אחרת? מה זה משנה?

בסאבטקסט של ספרי ההיסטוריה הישראלים ודברי התרבות הישראלית – שואת היהודים היא הפשע הנורא מכל. ואני עוד זוכרת איך לימדו אותי בבית ספר, שזה הנורא מכל כי זה היה מתוכנן. כי היתה כאן תוכנית שלמה להשמיד עם. ולכן, זה הפשע נגד האנושות הגדול ביותר שנראה על פני האדמה. אז הנה היהודים במקום ראשון בקורבנוּת.

אז עם כל זה שאני ערה למרכיב התכנון החולני, והכרחי לדבר על זה, אני עדיין יוצאת כנגד תחרות הזוועות. לכל זוועה יש את המנגנונים שלה שאפשרו אותה. את כולם צריך לחקור. את כולם צריך ללמוד. אבל מי הנורא מכל? למי יש צורך בתחרות של מי סבל יותר? מי עונה יותר? מי מת נורא יותר? מה משרתת תחרות כזו? מה היא נותנת?

רצח הוא רצח הוא רצח.
סבל הוא סבל הוא סבל.
הסבל של אישה במעבדת העינויים האכזרית של מנגלה, אינו נורא יותר מסבלה של אישה שנאנסת באכזריות ואלימות באונס קבוצתי באפריקה ומוטלת למות אחר כך על האדמה.
סבל הוא סבל הוא סבל.

נמאס לי מתחרות. גם ובפרט זו של זוועות.
אפשר בבקשה שיח חדש?

ההפגנה בתקווה: השלטון מפר את הסדר הציבורי

פורסם בפייסבוק ב- 8.1.12

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, 45 עצורים בהפגנה בתקווה. 42 נעצרו בשכונת התקווה תוך שימוש בכוח מופרז וחסר הצדקה. שתי מפגינות נעצרו בדרך לתחנת המשטרה בסלמה, סביב השעה אחת בלילה, תוך שימוש בגז מדמיע. מפגין נוסף נעצר בהפגנה הספונטנית שהתארגנה מול תחנת המשטרה.
המשטרה, כצפוי, ממשיכה להסלים את תגובותיה הכוחניות מול מפגינים לא אלימים שזועקים את זעקת האנשים שנזרקים מהאוהל הרעוע אל הרחוב הקר, על טפם.

לנוכח עוצמת האירועים התקשורת סיקרה את ההפגנה בכותרות ראשיות, ובפתיחת מהדורות חדשות הלילה. ניתן להניח שתרם לכך מספר העצורים הרב, אבל – מצער לומר – אין ספק שהפרופיל הגבוה של הסיקור התקשורתי נבע גם ממעצרה של סתיו שפיר.
שוב נחשפת ערוות התקשורת הנמשכת לפרסונליזציה שטחית של מחאה עממית ועמוקה שעוסקת בבסיס החיים של הציבור בישראל ההולך ושוקע תחת מכבשי כלכלה דורסנית.
בעולם מקביל עם תקשורת שעוסק בעיקר, הכותרת הראשית של הערב צריכה הייתה להיות: מחר יושלכו ילדים ומבוגרים מהאוהל לרחוב הקר והגשום באדיבות עיריית תל אביב. זה צריך היה לפתוח מהדורות חדשות. זה הלוא העניין.

ועדיין, משמח לראות שבזכות הזעקה שהרמנו הלילה בשכונת התקווה בתל אביב, זכה סיפורם של אנשי מאהל התקווה להופיע בכתבות השונות, וזכה קולם להישמע.
צינית במיוחד הייתה תגובת עיריית תל אביב, שטענה שהפינוי הוא לטובת דרי המאהל וילדיהם לנוכח החורף הקר. להתפנות להיכן בדיוק? איזו מיטה ומקלחת חמה מצפה להם ברחוב?

יהיו מי שיטענו שזו הייתה הפגנה שהפריעה לסדר הציבורי ולכן מעצר המפגינים הוא מוצדק. אבל ההפרעה לסדר הציבורי נמשכת כבר שנים על ידי שלטונות ישראל! ילדים ומבוגרים שנזרקים לרחוב – זו אינה הפרעה לסדר הציבורי? זו ה-הפרעה לסדר הציבורי.

אנו דואגים לכך שבמהרה יבוא היום שבו יושב הסדר הציבורי האמיתי על כנו: היום שבו תהיה חלוקה צודקת של המשאבים במדינה, היום שבו יהיה שוויון בין בני האדם כאן, היום שבו ישמרו חירויות הפרט, היום שבו המדינה תדאג לכלל אזרחי לקורת גג, מלבוש, מזון, חינוך, בריאות וסביבה נקייה, היום שבו יכונן מחדש משטר דמוקרטי אמיתי בישראל.
זה סדר ציבורי.
ועד אז – מ ה פ כ ה!

אז מה קרה עד עכשיו

פורסם בפייסבוק ב- 5.1.12

כל הזמן אני שומעת אנשים סביב שאומרים שהנה יצאו חצי מיליון איש לרחובות בקיץ וכלום לא השתנה בישראל. ואני דווקא חושבת שהרבה מאוד השתנה.

קודם כל נהיה גרוע יותר. זאת עובדה.
גלי התייקרויות ששוחקות עוד יותר את כוח הקנייה שלנו, כלומר את הכסף שיש לנו ביד; עוד ועוד משפחות זכאיות לדיור נזרקות לרחוב; הגברת השיסוי בין המגזרים השונים בחברה הישראלית; צמצום הולך וגובר של חירויות הפרט, חופש הביטוי והמחאה; תקשורת תחת מתקפה חסרת תקדים; הרשות השופטת תחת התערבות פוליטית מסוכנת וקיצונית; דמוקרטיה מאושפזת במצב של קומה.

לא חסרות דוגמאות לכך שהמצב בישראל גרוע יותר מאשר היה טרם פרוץ המחאה. למעשה, זה לא מפתיע, שכן רוב האירועים הינם תגובה ישירה של השלטון לנוכח המחאה, שאותה הוא חפץ להשתיק ולחסל.
אבל….
אבל!

עוד דברים השתנו מאז הקיץ, ובזכות הקיץ. קרו המון דברים טובים. מה טובים, מדהימים!
רבים בציבור הישראלי החליטו פשוט לעשות…
חסרי דיור התאגדו יחד כדי להילחם על זכויותיהם ויצרו קהילות חמות של תמיכה, מחאה ופעילות משותפת; מעמד הביניים התחיל לצרוך אחרת, בין אם לצמצם קניות מיותרות, ובין אם לברור היטב ממי לקנות; ביקורת הולכת ומתפשטת על התכנים הירודים בטלוויזיה ורבים שמסיימים את הרומן עימה; עיתונאים הקימו ארגון עובדים חדש שידאג לזכויותיהם; עיתון קואופרטיבי נולד; בנק חברתי נרקם; עשרות פעילים עולים לכנסת מדי שבוע לפקח על העבודה הנעשית שם ולדווח לציבור; עשרות פעילים מפקחים ומדווחים על הנעשה במועצות המקומיות; שיתופי פעולה של יהודים, ערבים ומגזרים שונים; האנשים הנלחמים מול המערכת מבינים לראשונה שהם לא לבד; אנשים שאינם גומרים את החודש מבינים סופסוף שזו לא אשמתם, ועוד ועוד.

המכנה המשותף של כל הדברים שקרו וקורים, הוא ההתעוררות של הציבור בישראל למודעות ובעקבותיה לעשייה. במקום לשבת ולקטר, אנחנו עושים. ולא רק עושים. בזכות ההבנה שלנו שיחד אנחנו כוח, אנחנו מתאגדים ומתאחדים במפגני סולידריות שלא נראו כאן קודם. והאיחוד הזה, לצד המודעות של המצב ושל כוחנו ויכולותינו לשנות, הם הם המהפכה.

הנה, לראשונה הציבור הישראלי מתחיל לקחת אחריות על חייו.
כלום לא השתנה??? הדבר הכי מדהים קרה! ישראלים פשוט לוקחים אחריות על חייהם ועושים… לא יודעת מה אתכם, מבחינתי זה וואו.

406827_353888617970535_1066866460_n

פינוי מאהל התקווה – דיכוי זכות המחאה

פורסם בפייסבוק ב- 3.1.12

בסיפור של פינוי מאהל התקווה יש כמה וכמה רבדים של עוולה.

הרובד ראשון הוא השלכתם של מחוסרי דיור מהרחוב אל הרחוב. העירייה שמחובתה לדאוג לחסרי הדיור שבתחומה, לא רק שמתנערת מאחריות להם ואינה מספקת להם פתרונות אנושיים וראויים, היא עוד מגדילה לעשות ומעבירה אותם מהאוהל המוגן למחצה בחודשי החורף, ישירות אל הקור והגשם על הספסל.

הרובד שני הוא השוחד השערורייתי שהוצע לדרי המאהל לפני זמן מה, סכום כסף חד פעמי של אלפי שקלים וחתימה על מסמך לא חוקי בעליל לטעמי (ולכל הפחות לא מוסרי) שבו הם מתחייבים לעולם לא לגור באוהל מחאה. האם חתימתו של אדם שבה הוא מוותר על זכות המחאה המוקנית לו במשטר דמוקרטי בכלל תקפה?

הרובד השלישי שחולש על הכל הוא ניסיונות השלטון להשתיק את המחאה ולחסלה. פינוי מאהלי המחאה הוא לא עדות לאטימות השלטון. הוא עדות לרצונו הברור והשקוף של השלטון למנוע מהאזרחים להתקומם כנגד הסדר הקיים. המאבק על מאהל המחאה בתקווה אינו מאבק כנגד שלטון אטום. זהו מאבק כנגד שלטון דכאני ולא דמוקרטי שיעשה הכל – כולל לזרוק 10 ילדים אל הספסלים בחורף – ובלבד שהמחאה הזו תלך לעולמה.

התבוננות בכל שלושת הרבדים האלה מובילה למסקנה אחת:
המאבק על המשך קיומו של מאהל התקווה הוא מאבק שנוגע לכולנו. לא רק לדרי המאהל, לא רק לתומכים, לא רק לפעילי המחאה. זהו מאבק שנוגע לכל אזרח בישראל שחפץ בקיומה של חברה דמוקרטית. זהו עוד פרק במאבק של כולנו כנגד שלטון טוטליטרי של מפלגת הון-שלטון שתעשה הכל כדי לשמר את כוחה ושליטתה.

ילדי מאהל התקווה בפסטיבל אלטרנטיבי
ילדי מאהל התקווה בפסטיבל אלטרנטיבי

מהפכה כלל תרבותית

פורסם בפייסבוק ב- 1.1.12

מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בסוף יולי 2011 אני כותבת כאן על המהפכה (וגם עושה מהפכה תוך כדי…). מאז שהתחלתי לכתוב מהפכה נוספו למעגל חבריי כאן כ- 1,100 חברים חדשים, ועוד כמאתיים עוקבים בטוויטר שמעולם לא היה לי בו חשבון קודם. אני מעריכה שכ-200 מאלה שנוספו, הם פעילים במהפכה שאותם אני מכירה אישית. אבל אלה שאינני מכירה אישית, שנוספו ושממשיכים להתווסף מדי יום, הם עדות חיה וברורה עבורי, לכך שלמרות ההחשכה התקשורתית שיש סביב המחאה, המעגלים מתרחבים.
זה עדות עבורי לכך שהכמיהה לשינוי לא התאדתה, ושההחשכה לא תוכל לה. זה גם עדות עבורי להצלחת התקשורת האלטרנטיבית שאנו מייצרים ומפתחים, אם זה אתר המחאה הרשמי J14, או אם זה כל מה שאנחנו כאן כותבים ומשתפים בפייסבוק ובטוויטר. יצירת האלטרנטיבה התקשורתית שבה איננו תלויים בבעלי ההון או השלטון לצורך העברת מידע ומסרים, הם חלק מהמהפכה, והם גם אלה שמאפשרים את התקדמותה.

כך שכרגיל, הכל קורה, הכל מתקדם, וגם הטוויסטים בעלילה והמהמורות בדרך לא יסיתו אותנו מהמסלול הבלתי נמנע – בריאה של חברה הגונה שפויה וצודקת, הקמת מדינת הצדק החברתי, יצירה של עולם של צדק חברתי.

מי שעוקב אחר הכתיבה שלי כאן רגיל למצוא אותי לרוב בסטייט אוף מיינד אופטימי ומלא אמונה בכוחנו. ואכן רוב רובו של הזמן – כך אני מרגישה. אבל יש רגעים קטנים בדרך, וזו דרך כבר של חמישה חודשים, שבהם אני לפתע – לרגע – מתעייפת. מתעייפת מלחשוב על כך שהשינוי שאני רוצה ושואפת אליו הוא כל כך רחב היקף, כל כך עמוק ובסיסי – שלרגעים קטנים זה פשוט נראה גדול מדי. מה באמת נוכל לעשות כאן שינוי? זה אפשרי? הרי הכוחות שפועלים מולנו הם כל כך חזקים… איך נוכל ליצור את השינוי?
רגעים של בחינה ותהייה.

כזה רגע היה לי הבוקר פתאום. אני לא זוכרת מה קדם לו, אולי אלה הם אירועי אמש סביב איומי המשטרה למנוע ממסיבה חוקית להתקיים תוך ציון שהמשטרה היא הריבון (WTF???) וההבנה שהשלטון ימשיך להקשות את ידו על המחאה, אולי זה הצטברות הסימנים המעידים על כך שיהיה יותר ויותר קשה לסחוף את הציבור בזמן שיש תעמולה הון-שלטונית-צרכנית מעוורת ובלתי פוסקת…

אבל הרגע הזה עבר [:-)!] לשמחתי הרבה – והכל בסדר. לא רק בסדר, מעולה. לא רואה ממטר כרגיל, ונחושה באופטימיות שלי שזה אפשרי. ולא כי אני מייחסת לכל פעולה שלי או לכל אות שנכתבת כל כך הרבה כוח, כמו הידיעה שאנחנו כולנו באחדותנו, בכל פעולה שלנו או בכל אות שנכתבת או שיתוף, ממשיכים לקדם את הדבר הגדול ביותר שקרה בישראל אי פעם. וכמו שכתב אשר שכטר בדה מרקר: זו לא הכלכלה, זו הדמוקרטיה.

ואני עוד מרשה לעצמי ללכת עוד צעד אחד קדימה ולהרחיב את היריעה:
המהפכה השורשית שבבסיס מה שקורה כאן ובעולם אינה רק מהפכה כלכלית, חברתית או אפילו משטרית. זוהי מהפכה כלל תרבותית. אנו עדים בארץ ובעולם לקריסתה של התרבות המערבית כפי שהכרנו אותה. זה פשוט לא עובד יותר. המרכיבים הכלכליים או המשטריים הם רק חלק מהתמונה והם משקפים גם את הערכים התרבותיים שהולכים וקורסים בזה אחר זה.

אנחנו כאן ואחינו בעולם מזהים שזה פשוט לא עובד בשבילנו יותר. לא העבדות המודרנית, לא הניכור התרבותי, לא הסימום הצרכני, לא התחרות, לא הפילוג, לא אשליית החופש השקרית, לא אשליית הריבונות השקרית, לא הבדידות.
בני האדם זועקים למשהו חדש – ואני אומרת גם משהו ישן ישן מקדמת דנא, שהתקיים לאורך 2.5 מיליון שנה בפרהיסטוריה האנושית: חיים של קהילות, חיים של שיתוף, חיים של הסתפקות במה שצריך ללא תאוות בצע לצבור כוח תוך רמיסת האחר.

המין האנושי התעורר לזהות שהגענו למצב של מחסור חמור באהבה. אהבה לסביבה שאוהבת אותנו בחזרה כשאנו טובים אליה, אהבה במערכת חברתית שרואה את הפרט שבתוכה, אהבה של איש לרעהו.
וזוהי המהפכה התרבותית הכלל עולמית הזו שאנו לוקחים בה חלק וחווים אותה מתקדמת יום יום: מהפכה של חיבור בין אדם לסביבתו, בין אדם לרעהו בין אדם לעצמו. מהפכה של אהבה.

קטן עלינו.

קצין המשטרה: "מפקד התחנה הוא הריבון פה"

פורסם בפייסבוק ב- 31.12.11

המשטרה מאיימת לסגור מסיבת סילווסטר בבית העם של המחאה שהינו נכס פרטי
(הודעה לעיתונות)

לפני זמן קצר הגיע לבית העם בתל אביב קצין המשטרה ניר נגר. בית העם הינו נכס פרטי שבו משתמשים פעילי המחאה החברתית, ובו מתוכננת הערב מסיבת סילווסטר כמו אלפי מסיבות הנערכות הלילה ברחבי הארץ.

הקצין הודיע למארגנים והפעילים במקום כי אם הם יערכו מסיבה, אזי המשטרה תחרים את ציוד המסיבה, ותעצור את האחראי על בית העם, ערן בריל.
בריל שאל את קצין המשטרה מה לא חוקי במסיבה בנכס פרטי.
הקצין ענה: "זו החלטה של מפקד המשטרה", (מפקד תחנת דיזינגוף).
בריל שאל: "מדוע מפקד התחנה הוא זה שיחליט אם תהיה או לא תהיה מסיבה בנכס פרטי?".
תשובת הקצין: "מפקד התחנה הוא הריבון באזור פה".
בריל שאל: "מה לא חוקי בלערוך מסיבה?".
הקצין לא הסביר. רק ענה: "זו ההחלטה".
לאחר מספר שיחות טלפון שערך הקצין הוא שב לבריל ואמר לו בטון מאיים:
"אורך הרוח שהיה עד עכשיו השתנה ואם יהיה תהיה פה כל הפרעה, אם תהיה מוזיקה חזקה או אנשים יזלגו לרחוב, מיד נחרים את ציוד המסיבה ונעצור אתכם".
בריל ענה לו: "זו מסיבה בתוך הבית, אני לא אחראי לסדר הציבורי ברחוב".
הקצין השיב: "הסבלנות שלנו נגמרה ואם תהיה זליגה של אנשים לרחוב, מבחינתנו אתה אחראי".

***

שורה תחתונה:
המשטרה כרגע נסוגה מהאיום שלא תהיה מסיבה בכלל, אולם היא מאיימת שאם תהיה נוכחות של אנשים שלא לרוחה ברחוב או מוסיקה בווליום שאינו לרוחה, ייעצר האחראי על בית העם ערן בריל והציוד יוחרם.