ארכיון הקטגוריה: סיפור אחד

תאונה מחברת

פורסם בפייסבוק ב- 25.1.12

אתמול נסעתי במכוניתי אחר הצהריים למושב הסמוך למקום מגוריי. השעה הייתה חמש וחצי. במושב האחורי ישבו בתי הצעירה בת ה-4 וחברתה הטובה בת ה- 5. היינו בדרכנו לחוג תיאטרון של הבנות, חוג שהן מחכות לו בכיליון עיניים שבוע שלם. שוחחתי עם הבנות שישבו מאחור על כך שינעלו את נעליהן, כדי שנוכל לצאת מיד כשאחנה אל החוג. היינו על סף איחור קל.
באותה שעה הראש שלי היה עמוס במחשבות וטרוד בעניינים דחופים.

כמה שעות קודם לכן קיבלתי ידיעה על הפעולה של הקמת הכיפה הגיאודזית בגינת לווינסקי עבור הפליטים. בשלב הראשון זו תוכננה להיות פעולה חשאית. המידע עבר מפה לאוזן בין הפעילים, כיוון שהתוכנית הייתה להקים את המחסה הזמני ללילה, ולפרק אותו בבוקר. לא היה כאן ניסיון לייצר מאהל של קבע. פשוט מחסה זמני שמרכיבים אותו מדי ערב, ומפרקים אותו מדי בוקר, כדי לאפשר לפליטים לישון במקום יבש. כדי לאפשר להם לישון תחת כיסוי ולא על אדמה רטובה, חשופים לגשם ולקור. שוחחתי אישית עם יוזם הפעולה. איש בשם גל, העוסק בבנייה אלטרנטיבית בחוות פרמקאלצ'ר בנהלל, שסיפר לי כיצד לפני כמה ימים הוא הגיע לגינת לווינסקי עם כמה פירות שקנה לעצמו בשוק, ופתאום ראה סביבו עשרות עיניים רעבות. הוא נתן להם את פירותיו, הלך לשוק ומילא עוד כמה ארגזים ונתן להם. סיפר לי שראה כיצד גוועים ברעב הם עטו על האוכל. לקחו ביד כל מה שיכלו ידיהם להכיל.

סיפר לי איך קשר להם יריעת ניילון רעועה בין מתקני המשחקים כדי שיהיה להם מחסה מהגשם, ואיך כשחזר מהמכולת עם כיכרות לחם בידו, ראה עשרות מהם מצטופפים תחת יריעת הניילון המאולתרת, חוסים מפני הגשם שהתחיל לרדת. סיפר לי איך רקם יחד עם חבריו בנהלל ועוד חברים בחווה בניר משה את הרעיון להקים להם את הכיפה הגיאודזית. מבנה המורכב מצינורות, שניתן לפירוק והרכבה. סיפר לי שהוא וחבריו מתכננים להישאר בתל אביב יום יומיים, ולהעביר את הידע הזה למתנדבים ופעילים שיוכלו מדי ערב ובוקר לפרק ולהרכיב את מחסה הלילה הזמני.

החלטתי לפנות עם הסיפור לאחד מערוצי התקשורת לסיקור בלעדי של הפעולה. רציתי שיהיה תיעוד של המבצע ושתעלה כתבת טלוויזיה למחרת שתייצר לחץ על עיריית תל אביב לאשר את המחסה הזמני ולתמוך בהקמתו, לאחר שבתחילת השבוע קפא למוות פליט בגינה. ברור לי לחלוטין שרק לחץ תקשורתי וציבורי על השלטונות יגרום להם לעשות מעשה. ברור לי לחלוטין שרק מעורבות אזרחית אקטיבית שיוצרת לא רק פעולה, אלא גם לחץ לפתרון כולל של הבעיות, תביא לכך שלא ימותו יותר בני אדם בחורף הזה ברחוב הקפוא.

הייתי נרגשת ועל סף דמעות אחרי השיחה עם גל, יוזם הפעולה. אחרי שיום קודם הייתי עם עומר כץ ומפוני התקווה שהוא מארח אצלו בסלון בזמן הראיון והצילומים לערוץ 2, נוכחתי שוב לראות איזה אנשים מדהימים יש בחיים האלה, אנשים שלא קשורים לפליטים, לא קשורים למחאה, לא מעורבים באף מוקד סיוע, ובכל זאת, על דעת עצמם ולבד, הם מגייסים את המשאבים שלהם לטובת הצלת בני אדם אחרים.

לשמחתי הפנייה שלי העלתה עניין בקרב אחד מגופי התקשורת המרכזיים. הייתי טרודה בטלפונים ותיאומים כי השעה דחקה והפעולה עמדה להתחיל.

בשעת הנסיעה לחוג התיאטרון על סף איחור קל ועם שתי בנות במושב האחורי שעוד לא נעלו נעליים, גם בזה הראש שלי היה טרוד. הגעתי לכניסה למושב שבו מתקיים החוג. אותתתי לפנות שמאלה. פניתי. בום.

יש את הרגע הזה בתאונות דרכים, שלכאורה הוא רגע אחד ככל הרגעים. השנייה הזו היא בדיוק כמו השנייה שקודמת לה. ובכל זאת, רגע הבום, הרגע שבו האוטו יוצא משליטה ונגרר על הכביש בעקבות המכה, הרגע שבו האורות חזקים ומסנוורים, הרגע שבו מתוך אינסטינקט נעצמות בחוזקה העיניים, הרגע שבו אחיזת הידיים על ההגה מתהדקת, הרגע שבו לשנייה הכל מפסיק להתקיים חוץ מהשנייה הזו, הרגע שבו הכל עומד מלכת – הרגע הזה, הוא נצח.

פקחתי עיניים. הסתכלתי מאחור אל הבנות. שאלתי במקסימום הרוגע שיכולתי לגייס: "בנות, אתן בסדר?". מבט מבוהל מעט בעיניים אבל הן בסדר. חגורות, מוגנות, תוהות מה קרה הרגע. חברתה של בתי הייתה רגועה לחלוטין. בתי התלוננה על שפשוף קל ליד הצוואר מהחגורה. אבל הן בסדר. אנחת רווחה.

לא חושבת שבדקתי את עצמי אפילו. הרגשתי בסדר באותו רגע ויצאתי החוצה. מולי אישה שבדיוק יצאה ממכוניתה עם מבט מבוהל בעיניים. היה לי ברור שהתאונה הזו הייתה באשמתי. כשפניתי שמאלה, לא הייתי מרוכזת מספיק ולא שמתי לב שהצומת לא פנוי ושהרכב שמגיע מולי נמצא קרוב מדי. אני לא בטוחה מה עבר לי בראש, אני חושבת שראיתי אותה והנחתי שהיא תספיק לבלום או להאט ואני אספיק לעבור. מן מחשבה מטופשת כזו, חסרת כל חיבור למציאות, שבכל זאת עברה לי בראש, בזמן שהראש היה עסוק בנעליים שלא ננעלו, באיחור לחוג התיאטרון ובפליטים בלווינסקי שאני חייבת לעזור לסיקור התקשורתי של מצבם….

ניגשתי לאישה שנראתה מאוד מבולבלת. הסתכלתי בעיניה. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא אמרה שכן. פרשתי את זרועותיי וחיבקתי אותה. היא רעדה קלות בין ידיי.

לא אוכל לתאר את כל מה שקרה אחר כך בפרטי פרטים כי תקצר היריעה. היא ושלושת ילדיה שהיו גם כן ברכב בסדר גמור. זה רק המכוניות שנפגעו. הצלחתי בקושי עם האוטו הפגוע שלי לקחת את הבנות לחוג שהן ממש לא רצו לפספס והיה במרחק כמה מאות מטרים. חזרתי לזירת התאונה. עוד חיבוק לאישה שהחלה מתרגלת לחיבוקיי ומתמסרת להם.

הגיעה משטרה, הגיע מד"א (מישהו הזמין, לא אנחנו). השוטרים ואנשי מד"א היו כולם אמפתיים ונחמדים. נתתי לילדים של האישה כל מיני דברי מאכל שהיו אצלי באוטו. אבא שלה הגיע. עזר לה לטפל בילדים. לכולם הסברתי שאני אחראית למצב. בדמעות הבעתי צער עמוק.

אלינור, בת ארבע וחצי, בתה הבכורה של האישה ניגשה אליי ושאלה אותי למה התנגשתי באוטו שלהם. התכופפתי אליה ואמרתי לה שזה באמת לא בסדר ושזו הייתה טעות שאני מצטערת עליה. אמרתי לה שזה היה בלי כוונה. שלא התכוונתי לעשות להם משהו רע. היא הנהנה בהבנה. הראתה לי ציור שעשתה בגן.

הגיע בעלה של האישה. סיפר לי שהגיע במיוחד עכשיו מתל אביב, נסיעה של 40 דקות. סיפר שנסע כל הדרך בדמעות. לפני 10 שנים נהרגה אחותו בתאונת פגע וברח. מאז הוא חרד מכל טלפון. והנה הגיע אמש והודות לי, הוא מקבל עוד טלפון על תאונה. כזו שעברו אשתו וילדיו. שוב עלו דמעות לעיניי.

בינתיים בתי וחברתה סיימו את החוג, ונאספו על ידי חברתי, אימה של חברתה של בתי, אליהם הביתה, שם חיכתה לי גם הגדולה שלי.

השיחות ביני לבין בעלה של האישה התארכו. שוחחנו על נתינה ועל עזרה לזולת. זהו איש שמבוקר עד ערב פועל למען אנשים אחרים. איך החיים מגלגלים אותי לפגוש שוב ושוב אנשים מדהימים. והנה אני זוכה לתת עוד חיבוק גדול לאשתו שעוברת לידנו לאחר והיא כבר החלה מתאוששת.

לאט לאט התפזרו כולם ואני נותרתי שם בצומת לבד עם עוד טלפון דחוף לתקשורת על מה שקורה בלוויסנקי וטלפון לגרר שיבוא וייקח את האוטו. עמדתי בגשם הקל שהחל לרדת. לרגע הרגשתי לבד מתמודדת שוב עם עניינים גדולים שלא בחרתי בהם ולא רציתי אותם. אבל יותר מהכל הרגשתי בושה. ממש בושה. התביישתי שלא הייתי מרוכזת מספיק בנהיגה. התביישתי שעירבתי את בתי, חברתה, אישה זרה ושלושת ילדיה בתאונת דרכים מיותרת.

הבעל של האישה חזר לקחת אותי לביתי. קשה להבין אולי איך בסיטואציה שכזו קורה דבר כזה, אבל עובדה. החיבור שנוצר בין בני אדם הוא לפעמים לא רק למרות הנסיבות, אלא בזכות הנסיבות. הפכנו לשותפים.

בדרך הביתה קיבלתי סמסים מעודדים ומרחיבי לב מחבר שעדכנתי אותו במה שאירע. מדהים איך דרך מכשיר שפולט כמה אותיות ומילים אפשר לקבל כוח וחיוך וחיזוק. מדהים איך מצליחה אנרגיה של תמיכה ונתינה להגיע ממרחקים.

ישבתי בלילה אחר כך, מחזיקה את יד שמאל שגיליתי שכואבת לי, וניסיתי להבין מה טוב במה שאירע. מה הרווחתי. כי הרי ברור לי שכל מה שקרה, הוא כל כולו מתנות על גבי מתנות. חשבתי איך החיים מאותתים שעלי להאט קצת את הקצב. שהנתינה שלי לא יכולה לבוא על חשבוני או על חשבון משפחתי או אנשים אחרים. שאני חייבת ללמוד לשים גבולות. לדעת גם לומר "לא". לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני לא יכולה לעזור לכולם, לעשות את הכל, להיות מעורבת בכל. המהפכה הרי מתקדמת בכל מקרה, איתי או בלעדיי. והמהפכה תתקדם כנראה יותר טוב, אם אדע לשמור על עצמי יותר טוב.

אני יודעת שאני אמורה לסלוח לעצמי על כך שעשיתי טעות. הלוא אני אנושית ולפעמים טועים, לפעמים לא מרוכזים, לפעמים…
ובכל זאת המחשבה שפגעתי באנשים אחרים היא מחשבה שקשה לי לשאת. שוחחתי קודם עם האיש. עדכן אותי שהוא לא ישן כל הלילה מדאגה לילדים. הם קמו הבוקר בסדר ללא תלונה על כאבים. אשתו לעומת זאת, קמה דואבת ולא הלכה לעבודה. הלב שלי מכווץ.

חשבתי על ההזדמנות הזו שניתנה לי לחבק אישה זרה, שהלכה והתמסרה לחיבוקיי. חשבתי על שתינו שם, שתי אמהות, עומדות מחובקות בחושך באמצע הכביש, אורות בוהקים, שברי פנסים מכל עבר, ודאגה אחת גדולה לילדים בלב של שתינו שהתאחד ללב אחד.

חשבתי על קבלה. על העזרה שקיבלתי מבעלה. כמה זה לא מובן מאליו. כמה להודות ולברך.

חשבתי על קצב החיים הלא אנושי שבו אנו פועלים. במשך שנים רבות חייתי בקצב אחר. הייתי אמא בחינוך ביתי נטו, שקצב היום שלה הוא מתון, איטי ושליו. והנה התהפכו החיים לחלוטין, ואני אשת קריירה במהפכה תוך כדי גידול שתי בנותיי בבית, והחוגים והטלפונים הדחופים מתערבבים. אמא שעובדת במהפכה שהיא מרתון במהירות ספרינט.

צריכה רגע לעשות סדר בדברים. היום אמרתי "לא" לכמה וכמה חברים במהפכה. וגם היו כמה "כנים" שבחרתי במשורה. צריכה סדר. צריכה בהירות. צריכה דקה לנשום. אולי אפילו שתיים. צריכה לנוח. לשמחתי אני מקבלת וירטואלית וגם פיזית חיבוקים חמים ומחזקים סביבי. כמה להודות ולברך.

התאונה הזו, היא תאונה שנייה החודש. בתאונה הראשונה התנגש בי מישהו שנסע באור אדום. וגם שם גיליתי את נפלאות הטבע האנושי שמסוגל להתחבר בנסיבות הכי פחות צפויות. סיפרתי על כך אז כאן:
http://on.fb.me/AB85Kc

והנה הקצוות נקשרים, והחיבורים המפתיעים ממשיכים להיווצר, ולפני חודש לא חיבקתי אבל כן הקשבתי ופתחתי את הלב, והפעם כן הצלחתי לחבק והצלחתי לא רק לפגוע, אלא להביע סליחה ולתת אהבה.

מתפללת שהמשפחה היקרה הזו תהיה בסדר ותתאושש במהרה. סליחה שכך קרה. תודה על ההזדמנות.

404904_369832789709451_1535304955_n

לב פתוח, בכביש

פורסם בפייסבוק ב- 21 בדצמבר 2011

שלשום נסעתי במכוניתי. הייתי ברמזור הסמוך ליציאה מהישוב שלי ופניתי שמאלה באור ירוק. לפתע מכונית הגיחה מימין ופגעה במכונית שלי. מכה.
עצרתי בצד הדרך. גם הנהג הפוגע עצר.
יצאתי מהאוטו. גם הנהג הפוגע עצר, את הדלת שלו הוא לא הצליח לפתוח, אז הוא יצא מהדלת בצד ימין יחד עם אישה צעירה.
איש כבן חמישים פלוס.
התחיל להרים את ידיו באוויר במה שנראה היה כמו התחלה של: "מה את עושה?", "מה חשבת לעצמך?" ושאר טענות והאשמות.
רק הידיים היו באוויר אבל אני כבר שמעתי את הטקסט המגיע.
הסתכלתי עליו.
"אתה בסדר?", שאלתי בשקט.
הוא הסתכל פתאום על גופו. "כן", הוא ענה.
"ואת?", פניתי לצעירה, הלבושה בורקה שבה רק פניה גלויים.
"אני בסדר", היא אמרה לי בחיוך של תודה.
הסתכלתי על גופי. הכל במקום.
"גם אני בסדר", אמרתי בהקלה מחויכת.
ראיתי שהוא נסער. לא מרוכז. בהלם קל.
הסתכלנו קצת על המכוניות. ברכב שלו יש פגיעה בצד השמאלי. ברכב שלי נמחץ החלק הקדמי הימני. אבל עדיין יהפנס השבור דולק. הרכב עדיין מתפקד. כיביתי את המנוע.
"בואו נשב רגע על המדרכה כאן בצד", הצעתי.
הצגתי את עצמי, שאלתי לשמו ולשם האישה.
הם סיפרו שהם מכפר ערבי במשולש.
"אתה רוצה מים? תפוח?", שאלתי. השיב בשלילה וראיתי את העומס על כתפיו.
היה לי ברור שהוא נסע באור אדום. שכן לי היה אור ירוק, ואני עוד הייתי רכב שלישי שנסע באור ירוק. כלומר הוא נסע באדום בורדו.
אחרי דקה שתיים שישבנו כולנו יחד רגע, שאלתי אותו בעדינות: "מה קרה?".
הוא הסתכל עלי מופתע מהשאלה. ואז שאל אותי: "מה קרה?".
"אני לא יודעת", עניתי. "היה לי רמזור ירוק ונסעתי. זה אומר שאתה נסעת באור אדום".
"לך היה ירוק? אני נסעתי באור אדום?", הוא שאל בקול חלש.
"כן", עניתי בשקט. "אבל זה בסדר, אני לא כועסת, כנראה קרה משהו".
"כן אבא", אמרה פתאום הבת. "אתה נסעת באדום. ואני לא הבנתי למה כשיש אדום אתה ממשיך לנסוע", אמרה לו בחיוך רך.
"מאיפה אתם מגיעים?", שאלתי אותה.
"אנחנו באים מבית חולים. אח שלי שוכב שם. הוא בקומה".
נעתקו מילותיי.
"הבן שלך נמצא בקומה???", שאלתי את האיש בתדהמה.
"כן", הוא ענה כשכתפיו שוקעות עוד ועוד מטה.
המשכתי לשאול, והוא סיפר לי על בנו, בן 19. חולה אפילפסיה, שעבר לפני כשבוע התקף קשה במיוחד, ומאז הוא בקומה. מדי יום בשבוע האחרון הם נוסעים לבית החולים להיות עם הבן.
והנה עכשיו, בדרך חזרה מבית החולים, כשכל משא הדאגות על כתפיו והריכוז ממנו והלאה, נסע האיש באור אדום מבלי ששם לב.
"זה לגמרי מובן שנסעת באור אדום", אמרתי לו. "עם כל כך הרבה דאגה, חרדה ופחד, זה לגמרי מובן. כולנו עושים טעויות כשאנחנו במתח וקושי. זה קורה. זה בסדר. אנחנו בסדר, אתה בסדר, הבת שלך בסדר, אני בסדר, זה מה שחשוב. המכוניות – שטויות, הביטוח ידאג לזה. העיקר שאנחנו בסדר".
החלפנו פרטים. הגיע עוד רכב עם גיסתו בן אחיו. הייתה שיחה נעימה. רגועה. כולם דאגו לכולם.
סיכמנו את השיעור שקיבלנו כולנו: כמה חשוב להיות נוכחים ברגע, בהווה, גם כשדברים אחרים לוקחים אותנו מהרגע הנוכחי.
נפרדנו.
אם הייתי אמיצה יותר הייתי מחבקת אותו ואת בתו.
למחרת הוא התקשר אלי על הבוקר. לשאול איך אני. להתנצל. לומר שהוא מודה לי על השיחה. לבקש את סליחתי שאני צריכה ללכת למוסך. התרגשתי מהטלפון.
וחשבתי לעצמי איזה מזל.
איזה מזל שברגע ההוא שאחרי הפגיעה, הצלחתי לזכור שיש מולי אדם. בן אדם. לא רוע. ואיך כל המפגש בינינו היה רך ועדין. כל כך בסתירה למכה בין המכוניות. איזה מזל שדווקא איש כזה, שלוקח אחריות על מעשיו, פגע במכוניתי. וכמה לא מקרי כל האירוע הזה.
כל כך שמחתי להיווכח שוב, שכמחפשים את הטוב שבאדם, את הטוב שברגע – מוצאים.
וזה לא שאני תמיד זוכרת לעשות את זה. למחרת בבוקר כשהייתי בקניות, עובד בסופר הצליח לעצבן אותי כל כך בדרישה מופרכת שמצאתי את עצמי מרימה את קולי, על סף משחררת כמה מילים בוטות ודורשת לראות את המנהל. למחרת – לא זכרתי שיש מולי בן אדם. הרגשתי רק את הווריד שפוקע לי במצח עוד רגע.
אבל באותו רגע של התאונה, נפגשו שני אנשים, שלושה, וחלקו יחד מאוד מיוחד בסיטואציה שלא הייתי יכולה לדמיין אף פעם.
ברכה. הודיה. איזה מזל.

401158_343674392325291_769167453_n

ארבעה ימים בקן הקוקיה

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 6 בנובמבר 2011

סיפור.
(לא לבעלי לב חלש כמוני).

גיבור הסיפור הוא י', בחור בן 23, יהודי, עולה חדש מברזיל, שנה וחצי נמצא בארץ. הוריו ושלושת אחיו של י' חיים בברזיל (צאצאים למשפחה מספרד שעברה לברזיל בימי האינקוויזיציה); שני אחים נוספים חיים בארץ 10 שנים.
ביום רביעי האחרון הסתובב י' בירושלים. הוא ביקר בכותל, הלך לשוק, ושם אכל פרי, שאותו חתך וקלף עם סכין מטבח פשוט. מיד עצרו אותו שוטרים. לקחו לו את הסכין. ואת תעודת הזהות.

חקרו אותו. הבינו שלא מדובר באדם מסוכן או פושע. אבל בגלל קשיי השפה שלו – הוא מדבר בעברית עם מבטא כבד כיאה לעולה חדש מברזיל – החליטו להעביר אותו לבדיקה פסיכיאטרית. הפסיכיאטר שבדק אותו קבע שהוא מדבר מהר מדי.
העבירו אותו להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי.

י', שנתקלתי בו בעבר כשהיה עם קבוצה של ישראלים ותיירים שוחרי אהבה ושלום שטיילו ברחבי הארץ, יצר איתי קשר ביום חמישי מתוך בית החולים, בבקשה לעזור לו.
"אני לא יודע מה אני עושה כאן", אמר לי. "יש כאן טעות איומה, אני לא במקום הנכון, את לא מבינה מה קורה כאן".

י' אובחן ע"י רופאה כשהגיע למקום. היא אמרה לו שנראה שהוא בסדר ושנעשתה כאן כנראה טעות אבל שהוא צריך להישאר עוד כמה ימים כדי להיות בטוחים בזה. כששאל את עובדי המקום מתי הוא משתחרר אמרו לו שאם עוד פעם אחת הוא ישאל את השאלה הזו, הוא לא ישתחרר לעולם. אז הוא הפסיק לשאול.

בינתיים אני יצרתי קשר עם משפחתו ועם עורך דין כדי לראות איך ניתן לעזור לו. אחיו של י' לא הבינו בדיוק באיזו סיטואציה הוא נתון. בעודי עושה את הבירורים, י' היה צריך לשרוד במציאות הזויה שבה עובדי המקום גוערים בו ובשאר החוסים, צועקים עליהם, מאיימים עליהם. היו מקרים של הפעלת כוח כלפי האנשים שם, אף פעם לא עליו. י' שהבין מהר מאוד מה יעזור לו לשרוד שם ומה לא, הקפיד לשמור על רוגע וחיכה בסבלנות לאבחון הרופאים שייקבע סופית שהוא נמצא שם בטעות ולא אמור להישאר שם.

בינתיים הוא השתדל לשמור על מצב רוח אופטימי ולא לשקוע בדיכאון מהמצב שבו הוא היה ומהמראות שראה סביב. הרי רק מזה אפשר לצאת מהדעת.
הוא סיפר לי על צעיר בן 19 ("בחור חמוד") שהזה לעיתים שהוא ברוס לי והחל לדבר כמו ברוס לי בקול רם. בכל פעם שזה קרה הוא נלקח לבידוד. סיפר לי על אדם, חסיד ברסלב לשעבר שהגיע לפני ארבעה חודשים למקום אחרי שהיכה את הבוס שלו. הרופאים אמרו לו שיש לו בעיה בראש. מאז הבחור אומר לכולם: "יש לי בעיה בראש". לוקח תרופות באופן קבוע שגורמות לו להזיל ריר כל היום.

י', שהדריך בעבר בבני עקיבא, ושבחייו הפרטיים עוזר למחוסרי דיור עם מלבוש ואוכל, החליט שבעוד הוא שם, לפחות הוא יוכל לסייע לאנשים שנמצאים שם ולשוחח איתם. לספק להם חברה אנושית חמה.

תוך כדי, עבר י' מדי יום אבחונים נוספים. רופא נוסף אמר לו שהוא מדבר מהר מדי, היפר אקטיבי קצת. "אתה צריך תרופות", הוסיף. "אני מעדיף אם אפשר לא להכניס כימיקלים לגוף שלי", אמר לו י'. והרופא ענה: "אם אני אחליט שאתה לוקח תרופה, אתה תיקח תרופה. כמה תרופות שאני ארצה לתת לך, אתה תהיה חייב לקחת. ככה זה כאן, אני המדינה, אני קובע". אמר וצחק בפניו של י'.

רופאה אחרת אמרה לו שהוא שמח מדי. "זה לא בסדר להיות שמח?", שאל. "לא. זה לא בסדר", פסקה, "אתה צריך תרופות".

בשלב הזה הרופאים לא הכריחו אותו לקחת תרופות. אולי גם בלבם שלהם ניכר הספק. י' סיפר לי שהאוכל שהגישו שם היה טוב. אבל היה בו משהו מוזר. ושתמיד אחרי הארוחה הוא הרגיש רגוע באופן יוצא דופן. הוא חושד ששמו באוכל תרופות הרגעה.

היום הגיע למקום מנהל בית החולים. בנוכחותו החלו עובדי המקום פתאום לדבר במתק שפתיים אל האנשים. "בואו בבקשה לאכול", "הגיע הזמן לצאת לגינה, בואו בבקשה". הגערות והצעקות נעלמו באורח פלא. הכל היה מתוק, "מתוק כמו דבש", סיפר לי י'.

הבוקר נערך לי' אבחון מסודר של כמה רופאים כולל מנהל בית החולים. בשיחה אמרו לו שהוא "100% בסדר, לא מסוכן, רק קצת היפר אקטיבי ומדבר מהר מדי", ושייפנה לפסיכיאטר משפחתי לטיפול תרופתי אצלו. בשיחה הזו נכח גם הרופא שאמר לו שהוא יכול להכריח אותו לקחת כמה תרופות שהוא רוצה. י' הזכיר לו את המילים הללו. בנוכחות מנהל בית החולים הרופא מיד חזר בו, העמיד פנים שהדברים מעולם לא נאמרו ודיבר במתק שפתיים וכבוד אל י'.

י' שוחרר היום מקץ ארבעה ימים בקן הקוקיה. תעודת הזהות שלו, לא הוחזרה לו.

"היה שם מישהו שצילם אותי כל הזמן מהצד", סיפר לי קודם י', בשיחת טלפון. "הוא לא נראה לי אחד מהאנשים שמטפלים בהם שם. אני לא יודע, אבל הוא כל הזמן צילם אותי. אני מרגיש שעכשיו אולי יש מישהו בחוץ שעוקב אחריי".

"אני חושב אולי לחזור לברזיל", סיכם. "לא עליתי לארץ כדי להילקח לבית משוגעים. באתי לכאן כדי לעזור לאנשים. אבל אולי זו הייתה טעות. וגם שאר המשפחה שלי שרצתה לעלות… לא נראה לי שהם יבואו. אולי פשוט אחזור לברזיל וזהו".

***
אני לא מכירה היטב את י'. גם לא הייתי נוכחת באף אחת מהסיטואציות שתיאר באוזניי. אין לי יכולת לשפוט מה היה שם. כל מה שנכתב כאן הוא עדותו האישית של י'. אבל אולי זה המקום לומר שמהיכרותי הקצרה עם י' לא עלה בי מעולם הרושם שהוא מדבר באופן משונה. כן קשיי שפה, וודאי, הוא עולה חדש. מדבר מהר מדי? ואם כן, אז? אסור לדבר מהר? דיבור מהיר אומר אוטומטית מחלת נפש?

אני לא מכירה היטב את י'. אבל אני מאמינה לסיפור שלו. מבחינתי עדותו של י' על התגלגלותו המוטעית לקן הקוקיה היא מטלטלת. העובדה שהוא הגיע לשם בטעות, העובדה שהוא נשאר שם זמן רב כל כך לאור העובדה שהיתה זו טעות, היחס של העובדים לחולי הנפש שם, התנהלות הרופאים הכוחנית, התפישה המעוותת של מה נורמלי ומה לא, השימוש הקל כל כך בתרופות פסיכיאטריות, העובדה שאף אחד לא רואה את האנשים ששם כבני אדם.

אין שום דבר מפתיע בעדות הזו – כנראה. ועדיין, אנחנו לא חושבים שככה זה מתנהל באמת. לא רוצים לחשוב כך, מסרבים להאמין. אנחנו רוצים לחשוב שהמוסדות האלה עושים את מלאכתם בהוגנות, באנושיות, בחמלה.

אבל אנושיות וחמלה לא באו לבקר אצל י' בקן הקוקיה.
רק פרנץ קפקא בא.

ציור קיר - רמי מאירי
ציור קיר – רמי מאירי