יושבת מחוץ לתחנת המשטרה בדיזינגוף ממתינה לכמה פעילים שנעצרו הערב בפעולת "שחרור תחבורה ציבורית" שערכנו הערב.
חזרה רגע לתחילת הערב.
הפגנת השתיקה. שתקנו. השלט שלי: "נאמר כבר הכל", אמר הכל. עטינו על פנינו מסיכות לבנות.
יותר מארבע בני אדם הגיעו לשתוק יחד.
אחר כך יצאנו עשרות פעילים לפעולה מיוחדת: "שחרור התחבורה הציבורית".
18 קווי אוטובוס. צוותים של חמישה איש בצוות. עולים לאוטובוס עטויים במסיכות לבנות. מציגים לנהג כרטיס מודפס עליו כתוב: "3 ש"ח נסיעה עירונית זה צדק חברתי". כל אחד מאיתנו הגיש לנהג 3 ש"ח בלבד ונכנס לאוטובוס. מחיר רגיל הינו 6.60 ש"ח. 12 נהגים העלו אותנו לאוטובוס והמשיכו בנסיעה. 6 עצרו את האוטובוס. אחד מהם הזמין משטרה והצוות עוכב לחקירה ואנו ממתינים להם כעת מחוץ לתחנה. בכל האוטובוסים הנוסעים עודדו את הפעילים ולפעמים קראו: העם, דורש, צדק חברתי!
הצוות שלי:
עלינו על קו 72. עליתי ראשונה. מסיכה לבנה על הפנים. הנהג קיבל את הכסף המועט וחייך. נכנסנו כולנו. המשיך בנסיעה. ציבור אוהד. הסברנו על הפעולה. קבוצת נערות נרגשות אמרה שממחר הן מתחילות לשלם 3 שקלים. שרו איתנו.ירדנו מהאוטובוס.
עלינו על הבא. נהג עצבני מעט. המום. "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין!". נכנסנו בלי להתייחס. אולי מתוך יאוש המשיך בנסיעה. שוחחנו עם האנשים. אחד מהם, מבוגר חייכני אוהד וסקרן שאל אותי: "מה קרה כאן?". עניתי: "כרגע שילמתי 3 שקלים על הנסיעה". התפלא: "אבל אני שילמתי יותר מכפול!". חייכתי: "בדיוק. אני שילמתי רק 3 שקלים, ותראה איזה פלא… האוטובוס נוסע!".
סיכום יום:
נתחיל מהסוף. אלימות משטרתית קשה בהפגנה מול עיריית תל אביב הערב. 15 עצורים, כולם אזרחים נורמטיביים מהשורה, לא אלימים, שהביעו את מחאתם לנוכח הפינוי מאהל התקווה הבוקר. פינוי אטום וקר הלב שזרק אנשים מהאוהל לרחוב, באמצע החורף.
ההפגנה החלה כשסביב היערכות משטרתית מאסיבית. תחילה הפגנו מול העירייה, אח"כ יצאנו לצעוד על המדרכות באבן גבירול, וחזרה, דרך גן העיר, כיכר רבין ולכניסה לעירייה. היינו מאות.
השוטרים הקיפו אותנו כל הזמן, מונעים מאיתנו לרדת לכביש. חוצים רק ברמזור ירוק.
בכיכר רבין היה העצור הראשון. אח"כ בכניסה לעירייה המשיך גל המעצרים. העצורים כולם אנשים שעמדו וצעקו: "העם דורש דיור ציבורי, הון שלטון עולם תחתון, לא רוצים דירות יוקרה, רוצים את העיר בחזרה", וכיוצ"ב.
השוטרים פשוט שלפו אנשים מהקהל שעמד וזעק את זעקת מחוסרי הדיור שהושלכו לרחוב. שלפו, חלק פעמים במכות. הרבה דחיפות. הרימו אישה אחת באוויר. דחיפה לאישה אחרת בחזה שלה.
יגאל רמב"ם היה העצור הרביעי (יש לו היום יום הולדת). השוטרים תקפו אותו עד כדי כך שהוא נזקק לטיפול רפואי, פצוע קל. השוטרים העבירו אותו למיון באיכילוב.
הוא כעת שוכב שם אזוק למיטה כשסביבו לא פחות משלושה שוטרים ועוד שני מאבטחי בית החולים. כאילו מדובר לפחות בראש מאפיה שנעצר, ולא באזרח מן השורה שדואג למחוסרי דיור ולחלשים.
מאבטחי בית החולים התגייסו למשטרת ישראל ולא מאפשרים כניסה חופשית למיון. כל אחד נבדק. לעורך הדין ברק כהן המייצג את רמב"ם, לא נתנו להיכנס לבית החולים ולראות את מרשו.
במקום נמצאים כעת כמה מפעילי המחאה לתמוך מרחוק ברמב"ם. כרגע דיברו איתו כשלקחו אותו לבדיקה. הוא אמר להם שהוא מרגיש בסדר. עדיין בבית חולים בבדיקות וטיפולים.
סתיו שפיר שנעצרה הבוקר, אחרי שלטענת המשטרה הפרה את הצו ההרחקה כשהגיע לרחוב הסמוך למאהל התקווה, סירבה לחתום במשטרה על הסכמה למעצר בית והובאה בפני שופט. שוחרר הערב לאחר שבית המשפט לא אישר למשטרה את בקשתה למעצר בית. עו"ד ברק כהן שייצג את סתיו במשפט אמר כי השופט ראה סרטון שהציג בפניו כהן, שבו נראית סתיו מחוץ לגן. השופט אמר כי נראה שלא הפרה את הצו ההרחקה.
ובינתיים אנשי מאהל התקווה נותרו בלי ברזנט מעל הראש. קור מקפיא, רוח, לילה ואין להם לאן ללכת.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, 45 עצורים בהפגנה בתקווה. 42 נעצרו בשכונת התקווה תוך שימוש בכוח מופרז וחסר הצדקה. שתי מפגינות נעצרו בדרך לתחנת המשטרה בסלמה, סביב השעה אחת בלילה, תוך שימוש בגז מדמיע. מפגין נוסף נעצר בהפגנה הספונטנית שהתארגנה מול תחנת המשטרה.
המשטרה, כצפוי, ממשיכה להסלים את תגובותיה הכוחניות מול מפגינים לא אלימים שזועקים את זעקת האנשים שנזרקים מהאוהל הרעוע אל הרחוב הקר, על טפם.
לנוכח עוצמת האירועים התקשורת סיקרה את ההפגנה בכותרות ראשיות, ובפתיחת מהדורות חדשות הלילה. ניתן להניח שתרם לכך מספר העצורים הרב, אבל – מצער לומר – אין ספק שהפרופיל הגבוה של הסיקור התקשורתי נבע גם ממעצרה של סתיו שפיר.
שוב נחשפת ערוות התקשורת הנמשכת לפרסונליזציה שטחית של מחאה עממית ועמוקה שעוסקת בבסיס החיים של הציבור בישראל ההולך ושוקע תחת מכבשי כלכלה דורסנית.
בעולם מקביל עם תקשורת שעוסק בעיקר, הכותרת הראשית של הערב צריכה הייתה להיות: מחר יושלכו ילדים ומבוגרים מהאוהל לרחוב הקר והגשום באדיבות עיריית תל אביב. זה צריך היה לפתוח מהדורות חדשות. זה הלוא העניין.
ועדיין, משמח לראות שבזכות הזעקה שהרמנו הלילה בשכונת התקווה בתל אביב, זכה סיפורם של אנשי מאהל התקווה להופיע בכתבות השונות, וזכה קולם להישמע.
צינית במיוחד הייתה תגובת עיריית תל אביב, שטענה שהפינוי הוא לטובת דרי המאהל וילדיהם לנוכח החורף הקר. להתפנות להיכן בדיוק? איזו מיטה ומקלחת חמה מצפה להם ברחוב?
יהיו מי שיטענו שזו הייתה הפגנה שהפריעה לסדר הציבורי ולכן מעצר המפגינים הוא מוצדק. אבל ההפרעה לסדר הציבורי נמשכת כבר שנים על ידי שלטונות ישראל! ילדים ומבוגרים שנזרקים לרחוב – זו אינה הפרעה לסדר הציבורי? זו ה-הפרעה לסדר הציבורי.
אנו דואגים לכך שבמהרה יבוא היום שבו יושב הסדר הציבורי האמיתי על כנו: היום שבו תהיה חלוקה צודקת של המשאבים במדינה, היום שבו יהיה שוויון בין בני האדם כאן, היום שבו ישמרו חירויות הפרט, היום שבו המדינה תדאג לכלל אזרחי לקורת גג, מלבוש, מזון, חינוך, בריאות וסביבה נקייה, היום שבו יכונן מחדש משטר דמוקרטי אמיתי בישראל.
זה סדר ציבורי.
ועד אז – מ ה פ כ ה!
המשטרה מאיימת לסגור מסיבת סילווסטר בבית העם של המחאה שהינו נכס פרטי (הודעה לעיתונות)
לפני זמן קצר הגיע לבית העם בתל אביב קצין המשטרה ניר נגר. בית העם הינו נכס פרטי שבו משתמשים פעילי המחאה החברתית, ובו מתוכננת הערב מסיבת סילווסטר כמו אלפי מסיבות הנערכות הלילה ברחבי הארץ.
הקצין הודיע למארגנים והפעילים במקום כי אם הם יערכו מסיבה, אזי המשטרה תחרים את ציוד המסיבה, ותעצור את האחראי על בית העם, ערן בריל.
בריל שאל את קצין המשטרה מה לא חוקי במסיבה בנכס פרטי.
הקצין ענה: "זו החלטה של מפקד המשטרה", (מפקד תחנת דיזינגוף).
בריל שאל: "מדוע מפקד התחנה הוא זה שיחליט אם תהיה או לא תהיה מסיבה בנכס פרטי?".
תשובת הקצין: "מפקד התחנה הוא הריבון באזור פה".
בריל שאל: "מה לא חוקי בלערוך מסיבה?".
הקצין לא הסביר. רק ענה: "זו ההחלטה".
לאחר מספר שיחות טלפון שערך הקצין הוא שב לבריל ואמר לו בטון מאיים:
"אורך הרוח שהיה עד עכשיו השתנה ואם יהיה תהיה פה כל הפרעה, אם תהיה מוזיקה חזקה או אנשים יזלגו לרחוב, מיד נחרים את ציוד המסיבה ונעצור אתכם".
בריל ענה לו: "זו מסיבה בתוך הבית, אני לא אחראי לסדר הציבורי ברחוב".
הקצין השיב: "הסבלנות שלנו נגמרה ואם תהיה זליגה של אנשים לרחוב, מבחינתנו אתה אחראי".
***
שורה תחתונה:
המשטרה כרגע נסוגה מהאיום שלא תהיה מסיבה בכלל, אולם היא מאיימת שאם תהיה נוכחות של אנשים שלא לרוחה ברחוב או מוסיקה בווליום שאינו לרוחה, ייעצר האחראי על בית העם ערן בריל והציוד יוחרם.
ב- 12 בדצמבר 2011, חודשים ספורים לאחר מחאת הקיץ ההיסטורית ועמוק בתוך חורף של ציבור שחזר לביתו ותקשורת שאינה מסקרת את המחאה, הגענו קבוצה של עשרות פעילים חברתיים לוועידת ישראל לעסקים. שם, מול עיניהם המשתאות את בכירי המשק בהם שר הביטחון דאז אהוד ברק ונגיד בנק ישראל דאז סטנלי פישר, הקראנו יחד את המניפסט: הכרזה על הקמת מדינת ישראל החדשה, מדינת הצדק החברתי.
זו הייתה פעולת מחאה שיזמתי, עם טקסט שכתבתי בלילה שלפני, פעולת מחאה שהצליחה הודות לליכוד כוחות של חבריי המהפכניים שהגיעו יחד איתי לעשות צדק בלב מעוז ההון-שלטון.
אמש עליתי לקריית שמונה להשתתף באסיפת פעילי המחאה הארצית. האסיפה הייתה מאוד מאוד מרגשת. מפתיע היה לחוות שוב את אותן אנרגיות מופלאות שהיו בימי האוהלים, אותן אנרגיות מרוממות של מהפכנים הנחושים להפוך את העולם למקום ראוי למגורי אדם.
דוברים רבים שהציגו את היוזמות שלהם סחפו את הקהל בהתרגשות של לכידות, ועשייה משותפת וחזון אחד. כל אחד הציג רעיון אחר, וההתבוננות בסך כל הרעיונות יחד, היה מרומם לב, וממחיש עד כמה המחאה חיה, בועטת, נחושה ופועלת בלי לראות ממטר את הבלי הדיבורים על דעיכתה.
שורה תחתונה: המחאה אדישה לדיבורים, בפרט אדישה להבלים. המחאה פשוט מתקדמת. בעשייה יומיומית של מאות פעילים בכל הארץ, ממטולה עד קריית שמונה, יהודים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, נשים, גברים, בני נוער ומבוגרים – הכל קורה, הכל מתקדם, בין אם בבולטות תקשורתית ובין אם בשקט בשקט. אף פוליטיקה, צינית ככל שתהיה, אף התעמרות של מפלגת הון שלטון באזרחים המתעוררים, לא יעצרו את הגל המהפכני שנוצר כאן, והוא גואה וגואה.
(רק עכשיו סיימתי שיחת טלפון עם חבר יקר למהפכה שסיפר לי על שינויים אדירים שקורים בשקט, כמעט מבלי משים, אצל כל אחד מכולת מתחת לבית שלו או בסופר הסמוך, בדמות ירידות מחירים, החלפת ספקים, שינויים בהרגלי הצריכה, וטייקונים שסופגים ירידה בהכנסות כתוצאה מעם שמתעורר).
בתום האסיפה המרוממת, הוזמנתי על ידי אנשי מאהל קריית שמונה להתארח ללילה במאהל. לא התכוננתי לכך, אבל ההצעה קסמה לי.
מאהל המחאה בקריית שמונה הוא המאהל "האידאולוגי" האחרון שנשאר בישראל (כך הם מגדירים אותו). מעט המאהלים האחרים שנותרו הם מאהלי ה"אין ברירה" בהם שוכנים מחוסרי הדיור.
במאהל בקריית שמונה גרים באופן קבוע 10-15 פעילים. ישנו מעגל של כ- 30 פעילים העובדים במהפכה באופן שוטף ורציף, וסה"כ כמאה איש במעגל רחב יותר התורמים את חלקם במאהל ובמחאה, כל אחד בדרכו ובזמנו.
יש אסיפות-עם שלוש פעמים בשבוע. דיונים על יוזמות חדשות. הפקת יוזמות. ענייני תחזוקה ופיתוח של מאהל המחאה כנקודת השראה עוצמתית לכל מי שעובר ליד.
יש פורום חינוך, קבוצת של מחנכים אקטיביסטיים שמביאים את המחאה אל תוך מערכת החינוך, תוך פעילות עניפה עם בני הנוער. מתקיימות בכיתות שיחות שבהן מקשיבים לבני הנוער, ומבררים איתם מה מפריע להם במציאות חייהם ואיך הם יכולים לקחת אחריות ולהתחיל לפעול לשינוי.
מתחילים כעת לערוך אסיפות-עם בשכונות. להביא את הרעיון אל האנשים, לבית שלהם, לשכונה שלהם.
יש במאהל מערכת למחזור מים אפורים שאיתם משקים את הגינות האורגניות ששתלו. יש רעיון לנטוע במקום את "חורשת המהפכה".
אנשי המאהל פתחו את "קפה סוזנה". מקום ישיבה סמוך לכביש, המזמין את העוברים והשבים להתיישב לשיחה או מנוחה ולקבל בחינם כוס קפה או תה. כך, אט אט, מתחברים עוד ועוד אנשים למחאה.
ישנן יוזמות לחיבור הסטודנטים והמרצים למאבק, למשל יוזמה למחאת מרצים בעד חופש אקדמי.
ירון בן עזרי, פעיל מהמאהל, סיפר לי שבעוד שבחודשים הראשונים היו בציבור באזור תגובות מעורבות למאהל, כולל רבים שכינו את הפעילים "מפונקים", וצעקו לעברם: "תלכו לעבוד!", כעת האנשים מביעים הערכה הולכת וגוברת לפעילים הישנים במאהל באמצע החורף המקפיא, הנמצא לא רחוק ממרגלות החרמון.
יש במאהל מים זורמים וחשמל, אותם הם מקבלים מאחת השכנות תמורת תשלום. יש מקלחת, שירותים, מטבח, אזור מגורים, סלון.
כמי שגרה במאהל רוטשילד במשך חודש בימי הקיץ העליזים, הרגשתי אמש והבוקר במאהל את הקסם המופלא של המהפכה, הקסם שלא פסק לרגע, הקסם של העשייה המשותפת של כל כך הרבה אנשים טובים, והתחושה הכל כך חזקה, שכולנו אחד.
פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 23 בנובמבר 2011 ואח"כ גם באתר המחאה J14 (לאחר הפגנה בת"א שבה המשטרה העלה את רף האלימות שלה)
בתמונה הזו, שוטרים בקליפורניה מתיזים ספריי פלפל לפניהם של סטודנטים המוחים באופן לא אלים. הזוי, נכון? מטורף ממש.
סטודנטים מפגינים בקליפורניה
ובאמת עד יום שלישי השבוע, זה היה נראה כל כך רחוק מכאן. והנה, האמריקניזציה בארומה של תחריריזציה, מגיעה גם לכאן, גם למרכז תל אביב.
ועל כך נאמר – וזוהי רק ההתחלה. לה לה.
כי צריך להגיד את זה עכשיו: המסלול ידוע מראש. הפגנות הקיץ הנחמדות, פינו את מקומן להפגנות שבהן אלימות השוטרים הולכת וגואה מהפגנה להפגנה.
לפני כשבוע שוחחתי עם מישהו שסיפר לי שהוא יוצא להפגנה ספונטנית שהתארגנה מול ביתו של ראש הממשלה. אמרתי לו שאם יתפתחו התנגשויות עם השוטרים, שידווח לי. הוא התפלא: "למה שיהיו בעיות עם השוטרים?". התפלאתי בחזרה: "מתי בפעם האחרונה היית בהפגנה?". הוא ענה:"הייתי בכל ההפגנות הגדולות! האחרונה, הייתה זו שבכיכר רבין". חייכתי לעצמי ועניתי לו: "בהפגנות הגדולות והמסודרות לאור הזרקורים, אתה לא תראה את זה. בוא להפגנות הקטנות, יש שתיים שלוש כאלה בשבוע, בוא ותראה את (אין) חופש המחאה ואת (אין) חופש הביטוי בישראל".
השלטון שראה בחלחלה את המחאה החברתית בקיץ תופסת תאוצה, חשב לעצמו שהקיץ יעבור, ואיתו גם הגל המשונה הזה. קיווה. אבל לא. אנחנו לא זזים מילימטר ולא רואים ממטר. וכך הגענו בדילוגים קלילים לגז לפיזור הפגנות במרכז ת"א.
וכן, תכינו את עצמכם, זה ילך ויסלים. לא כי אני רוצה בזה, לא כי מישהו מאיתנו רוצה בזה. זה יקרה, כי ככל שנתעקש להפגין ולמחות ולדרוש שינוי, כך ידו של השלטון באמצעות שוטריו, תהיה כבדה יותר על הדק מיכל ספריי הגז. ולא רוצה לדמיין הלאה.
זו לא הפגנה ראשונה שבה שוטרים מכים מפגינים ומפנים אותם מהכביש באלימות ואתמול אף בברוטליות שעלתה מדרגה תוך שימוש בגז פלפל. האלימות המשטרתית החלה להפציע עם תחילת פירוק המאהלים הכפוי. אבל לא שמעתם על זה כמעט באמצעי התקשורת. רק הערב שמעתי בריאיון בערוץ 2 מגיש שהיה בטוח שזו הפעם הראשונה שהשוטרים מפעילים אלימות. הוא ממש הופתע לשמוע אחרת ולא האמין. האירוע ביום שלישי הצליח לחדור לפריים טיים התקשורתי באופן חריג. אולי היה זה גז הפלפל שעשה את ההבדל.
ולא תשמעו ממני מילה על זה שכשיאושר סופית התיקון לחוק לשון הרע, לא אוכל לכתוב את הפוסט הזה במילים האלה.
פורסם במקור ב- 2 באוקוטבר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק
היום (שבת) נסעתי עם הבנות שלי לפגוש שותפים לדרך במהפכה. אנשים שהכרנו היום לראשונה. קבוצה של כעשרים-שלושים איש, שיצאה לצעדה ממטולה כבר לפני כמה שבועות בדרכם לירושלים, כחלק מ"עלייה לרגל בעקבות צדק חברתי". בימי ראש השנה הם עצרו לחנייה בישוב סמוך למקום מגוריי. אז בישלתי להם סיר מג'דרה גדול, ויחד עם עוד חברים מחדר המצב, יצאתי לפגוש פנים חדשות של רוח המהפכה.
הצעדה הזו התחילה כיוזמה של קבוצה ממאהל המחאה בראש פינה שהחליטה לקפל את שלב האוהלים, ולצאת לשלב חדש במחאה: צעדה לאורכה של הארץ, בישובים, בכבישים, בינות לאנשים, בבתי הספר, ברחובות, בינות לנהגים, באסיפות הסברה ספונטניות או בשירה ונגינה שיוצאות מהלב וסוחפות את כל מי שסביב.
האנשים האלה לא חיכו לאף אחד. הם פשוט קמו ועשו מעשה.
האנשים שהם פוגשים בדרך, מדהימים לא פחות. עוטפים אותם בתרומות מזון, ואף פותחים את בתיהם בפניהם לשינה, מקלחת, ארוחה חמה ורגע של שקט.
והנה זה, בדיוק זה.
לב המהפכה. האחדות, האחווה, הלבבות הנפתחים, האהבה.
כשרואים את זה מבינים למה המהפכה כבר כאן. מבינים למה מה שהתחיל לא יכול לחזור אחורה. מבינים איך הכל כבר קורה, איך הכל כבר כאן. כל שאר העניינים: שינוי השיטה הכלכלית ותיקון העיוותים החברתיים – זה כבר בקטנה. קטן עלינו, ונגיע לשם. ברור. כי הצעד הגדול ביותר, החשוב ביותר וההכרחי ביותר כבר נעשה. הלב נפתח. מכאן והלאה, הכל פתוח בפנינו, הכל בר השגה. כי מי יכול מול לב פתוח?
***
שוחחנו על הקשיים שעולים אצל רבים מאיתנו במחאה המתמשכת. אנחנו כולנו פועלים כבר יותר מחודשיים, והתנודות רבות. אחרי מאמץ גדול ומרוכז אצל כל אחד מאיתנו בתחילת הדרך, התמקדות טוטאלית והשקעה גדולה של משאבים כספיים, זמן, אנרגיה – רבים מאיתנו מחפשים בחזרה את האיזון בחיים. כך זה אצלי, כך זה אצל לא מעטים מחבריי למהפכה, ממש בימים אלה.
ואנחנו הרי כבר הבנו מזמן שזו לא ריצת ספרינט, אלא מרתון ארוך. מה שאומר שצריך לשמור על כוחותינו, ולא להישרף בדרך. מה שאומר שהמהפכה הזו היא לא אירוע נקודתי בחיים. היא הולכת והופכת לחלק מהחיים, חלק מחיי: יש לי שתי ילדות מדהימות שממלאות את לבי, יש לי עסק שהוא לא רק פרנסה אלא גם בעל משמעות אדירה בחיי, יש לי חיים אישיים מרגשים ומפעימים, ויש לי גם מהפכה-שלא-תאמן לקחת בה חלק.
סיפרתי שם לחבריי מחדר המצב שאני יוצאת להפוגה מהפעילות היומיומית השוטפת שלי בחדר המצב. הסברתי שאני חשה בימים אלה לא ממוקדת, לא ברורה לעצמי, ושאני צריכה לחזור הביתה, למרכז שלי, לבנות שלי, לעסק שלי ןלחיים האישיים שלי כדי למצוא את עצמי בחזרה.
ושוחחנו שם כולנו על הבלבול השורה לעיתים במהפכה. על ריבוי הקבוצות והמנהיגים והאנשים והדעות, על מאבקי האגו שגם מתרחשים, ועל העובדה שאין כאן סדר. שזו מחאה עממית בלי ראש, ארגון וחיילים מסודרים, ואנחנו במן תקופת ביניים כזו שבה כל מיני דברים קורים, בכל מיני כיוונים, בחוסר תיאום לעיתים, במן כאוס שכזה. אבל דברים קורים. ואנחנו בתנועה. וזה מה שחשוב.
ואמרנו שם בשיחה שכדי שהמהפכה הזו תתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להיות מדויק ונאמן לעצמו. ולפעול כשנכון לו ואיך שנכון לו. אם כולנו נהיה מדויקים, המהפכה תהיה מדויקת.
סיפרתי לחברים איך אני חשה שחוסר המיקוד הזה שאני חשה בו בימים האחרונים, איך הבלבול עצמו הוא מדויק. והבלבול הזה הוא חלק ממה שמכוון את כולנו – אותי ברמה האישית, ואותנו כקבוצה של יוצרי שינוי – בדיוק בדיוק בדיוק… למקום הנכון.
ובעודנו משוחחים על כך, בעודי מדברת על קבלת הבלבול וההרפיה לתוכו, ועל כך שמתוך הבלבול תצמח הבהירות, ועל כך שזה שלב שצריכים לעבור דרכו – בעודי מתמללת את תחושותיי, הרגשתי איך לאט לאט – בדיוק אז! – אני חוזרת לפוקוס שלי. בדיוק ברגע ההוא הרגשתי איך אני חוזרת לעצמי. עד כדי כך המעבר היה חד. עד כדי כך המעבר היה פשוט. קסם.
כי זה הרי חוק קוסמי: ברגע שאני מקבלת את הבלבול והכאוס בחיי, מיד מתחילים הדברים להסתדר. אינני יודעת למה, אבל כל פעם החוק הקוסמי הזה מפתיע אותי מחדש. ק ס ם.
המחשבות האלה, שחלקתי היום עם חבריי החדשים, מצאו להן הד והיזון חוזר במרחב שבו דיברנו. ושוב מפתיע אותי בכל פעם מחדש, איך אני פוגשת לאחרונה כל כך הרבה אנשים שמדברים בדיוק בשפה שבה אני מדברת. קסם! והקסם הזה לא מפסיק להדהים אותי.
***
נדב, אחד מהחברים בצעדה, ריגש אותי כל כך כשאמר משפט פשוט: "גם אם מחר כולם ילכו מכאן, ולא יהיה מי שיצעד איתי – זה לא מעניין אותי. אני צועד לירושלים. ביחד או לבד. זה מה שאני עושה".
***
המהפכה הזו מתחילה אצלנו. אצלנו בלב פנימה בינינו לבין עצמנו. וביחסים עם הקרובים לנו. עם האהובים עלינו, עם המשפחות שלנו, עם החברים שלנו, עם המוכר במכולת, עם המתדלק בתחנה. אנחנו יכולים להמשיך ולעשות מהפכה כל אחד בדלת אמותיו. זה הבסיס של כל הדבר הזה. יש לנו את היכולת בכל רגע ליצור במעגלים הסובבים אותנו חיבור, סולדיריות ואחווה עם כל אדם שאנחנו במגע איתו. כל יום, כל רגע הוא חלק מהמהפכה.
***
במהפכה הזו ובכלל בחיי לאחרונה, אני פוגשת אנשים שמראים לי את הנפש שלהם עד הסוף. אנשים שנפתחים ללא גבול, בלי מגננות ובלי ציניות. אני רואה לאנשים את הלבן בנפש שלהם, והם רואים את שלי. לא יאומן. אני חשה כל כך מבורכת שאני חיה וזוכה לחוות את כל זה. זה ממש נס. הלבבות מסביבי נפתחים, לבי נפתח ונמס והחיבור הוא אלוהי.
1.
לקראת הפגנת המיליון הגיע לארץ אמן אמריקאי בשם JR אשר מצלם פורטרטים ענקיים של אנשים מכל העולם ותולה אותם על גשרים, תחנות אוטובוס, חומות וקירות במרחב הציבורי במקומות שונים ברחבי הגלובוס. המסר של JR פשוט: יש כאן בני אדם. תראו אותם.
על גשרים
צוות צילום מיוחד הגיע לישראל ולרשות הפלסטינית בימים שלפני ההפגנה לצורך קידום הפרויקט במקום של סכסוך בין עמים. לאור העיתוי שהיה צמוד להפגנת המיליון, החליט JR לקחת לתרום את חלקו האמנותי בהפגנה ולהפיץ את המסר האומנותי שלו גם שם: יש כאן בני אדם! תראו אותם.
מארק אזולאי, יהודי צרפתי שחי בניו יורק וצלם בצוות, צילם מאות ישראלים ותלה את צילומיהם ברחובות ת"א. מארק הגיע לצלם גם אצלנו בחדר המצב, ובשעות שלפני ההפגנה פתח עמדת צילום והדפסה ברוטשילד, שם צולמו כמאתיים איש. כל אחד קיבל את הצילום מחובר למקל, כדי לצאת להפגנה עם שלטי ענק של פניהם.
מארק אזולאי בחדר המצב מספר על הפרויקטהכנות אחרונות לפני היציאה לצעדהצעדת המיליון 3.9.11
הפוסט הבא פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלי ב- 5 בספטמבר 2011, יומיים לאחר הפגנת המיליון:
כשהחלטתי להצטלם לפרויקט הפורטרטים הוסבר לי שאהיה אחת מתוך מאתיים איש שייקחו איתם את הפורטרט שלהם בהפגנה. הרעיון היה שכל האנשים שנושאים את הפורטרט יצעדו יחד כגוש אחד כדי ליצור את האפקט האמנותי.
בפועל, מה שקרה זה שהאנשים צעדו בנפרד בין מאות אלפי אנשים. מה שעוד קרה, זה שהשלט והמקל שחובר אליו היו מאוד מאוד כבדים. רבים החליטו ברגע האחרון לוותר על נשיאת השלט. לי היה ברור, שאני לוקחת אותו איתי, כי בשבילי המסר היה כפול. ביודעי שהשלט שלי הוא פסיק קטן בפרויקט בינלאומי שבו מצולמים אלפי אנשים מכל העולם, הרגשתי שאני אומרת שני דברים: א. יש כאן בני אדם. ב. לא רק כאן, בישראל. יש בכל העולם בני אדם. כולנו בני אנוש המחוברים יחד. זה היה המסר שלי בהפגנה הזו עם השלט הזה.
היו רגעים שצעדנו יחד 3-4 חברים עם השלטים. והיו רגעים שבהם הייתי היחידה שנושאת את השלט.
הפגנת המיליון 3.9.11
מרגע שיצאתי לדרך, קרה דבר מעניין. בכל פעם ראיתי עיניים מסתכלות על השלט. ואז פרצוף לא מבין. ושוב עיניים לשלט ושוב פרצוף תמה. בהתחלה הם עוד היו שואלים, "מה זה?", בהמשך, נידבתי כבר את התשובה מבלי ששאלו: "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם. שייראו אותנו".
"אהההה….", היו מיד מהנהנים לי. ומיד מבט התמיהה התחלף למבט של הבנה.
ואז הגיע החיוך.
והחיוך הזה סימל את רגע החיבור שביני לבין מי שעד לפני רגע לא הבין. הוא חייך כי הוא הבין באותו רגע שהשלט הזה מדבר גם עליו. נושא גם את פניו. והוא חייך כי הוא חש איך אני והוא – זרים מוחלטים – נמצאים כאן לשם אותה מטרה, אותו מסר: "שלום, יש כאן בני אדם. הנה אנחנו". וזה היה רגע החיבור.
הדבר הזה שתיארתי עכשיו, קרה לי לאורך כל שעות הצעדה והעצרת לא פעם ולא פעמיים. עשרות פעמים. אולי יותר. עשרות אנשים ניגשו אלי עוד ועוד, כולם בתחילה במבט תמה, כולם קיבלו תשובה, כולם הבינו, כולם חייכו.
ואני הרגשתי לרגע, עם השלט הבודד, הכבד והקצת לא ברור הזה, איך דווקא בגלל שהוא כל כך גדול, ודווקא בגלל שהמסר שלו לא מובן מיד כך שיש צורך להסביר, איך דווקא בגלל זה, נוצרת תקשורת ונוצר החיבור ביני לבין עמיתיי להפגנה, הזרים עד לפני רגע.
וראיתי לאורך הערב איך הם באים, בזה אחר זה, והרגשתי איך הם מתחברים לשקע מיוחד כזה של חיבור, נטענים וממשיכים הלאה. ואז בא האדם הבא.
זה מה שקרה לי בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. חיבור.
2.
כשהלכתי עם הפורטרט הענק בצעדה מהבימה לכיכר המדינה, נתקלתי בצוות של ערוץ 2 ששידר שידור חי רגע מלב הצעדה. "מה השלט הזה?", שאל הכתב, וראיתי את הצלם מרים את מצלמתו מעלה כדי לתפוס את השלט. "זה חלק מפרויקט בינלאומי", אמרתי, "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם". המשכתי הלאה ואחר כך נודע לי שהבנות שלי (בנות 4 ו-7.5 אז) שהיו באותה עת אצל אחי וארוסתו, ראו את זה בטלוויזיה. הבנות שלי, שישנו איתי באוהל חודש בשדרות רוטשילד ולקחו חלק פעיל בחדר המצב, ראו בשידור חי את אמא שלהן מעבירה לעולם את המסר שלה.
3.
במשך חמישה ימים מסביב לשעון פעלתי בחדר המצב עם חבריי, כדי לייצר באזז תקשורתי ולגרום לכך שזו תהיה ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדנית ישראל. בכל אותם ימים ישנתי אולי שלוש שעות בלילה. באמצע ההפגנה, אחרי שסחבתי את השלט הכבד מכיכר הבימה עד לכיכר המדינה, ולאחר שלא נשמתי במשך חמישה ימים, נשכבתי פתאום באפיסת כוחות על הדשא מקשיבה לנאומים בעודי מסתכלת על הכוכבים.
באמצע רגע השיא, הנאום של דפני ליף, נרדמתי.
