ארכיון תגיות: מהפכה

האמנם כך הוא. האמנם

פורסם בפייסבוק ב- 15.3.2012

בתחילת יולי 2011 חיי היו די מאורגנים. מגדלת את בנותיי בחינוך ביתי תוך כדי בניית עסק הסדנאות שפתחתי כמה חודשים לפני כן שעלה וצמח; היה לי פנאי לחיים אישיים, הכרתי אנשים נפלאים, העמקתי את העניין שלי במוסיקה; ג'אגלינג בחיים כיאה לכל אמא (בפרט אם היא גרושה), אבל סוג של סדר בבלגן.

לקראת סוף יולי 2011 פרצה המהפכה לחיי והפכה אותי ואותם איתה. מי שעקב אחרי הדיווחים היומיומיים (שעה שעת-יים לפעמים) באותה תקופה וודאי זוכר על מה כתבתי אז.
על אנשים, על בני אדם.

גם כשכתבתי על תקציבים שלא מועברים להיכן שהם צריכים לעבור, גם כשכתבתי על כלכלה מעוותת, הפרטות וריכוזיות, גם כשכתבתי על סיאוב פוליטי או אטימות הממסד, גם כשכתבתי על יוקר המחייה דיור בר השגה, חינוך לכל או על הדיור הציבורי שמת – זה תמיד היה על האנשים שנמצאים בלב העניין. הלוא לשם כך התכנסנו.

רבים מאלה שזועמים מאז ועד היום ודורשים צדק חברתי, לא מבינים איך קרה שמחאת הקוטג'-הדיור-פסק הזמן-הדלק התערבבה לה פתאום עם מחאות הפליטים או ילדי העובדים הזרים. "עניי עירך קודמים!", נכתב כאן אחת ליומיים.

ואני יכולה להבין. אני יכולה להבין איך מי שמרגיש שהוא שורד גם כך בקושי, אמור לתת את דעתו, ואף את כספו הציבורי, לעניי ערים אחרות שהגיעו לכאן כל כך מרחוק. "מה לנו ולהם", אומרים רבים. "קודם, שנדאג לעצמנו. כשהכל יהיה כאן נהדר, נוכל להתפנות לעזור גם לאחרים", הם אומרים ואני מוסיפה שזה במידה שהצלחנו לגבור על תעמולת הממסד הגזענית ששוטפת את רחובות ישראל מזה עשורים.

אבל יש לנו ולהם. יש כזה דבר. האמת היא שהוא די בסיסי ופשוט, עד כי כמעט מביך אותי לכתוב את המובן מאליו: כולנו בני אדם.

בהפגנת המיליון ב- 3.9.2011 יצאתי להפגנה עם שלט עצום מימדים. היה זה צילום ענק של פניי, שהיה חלק מפרויקט בינלאומי של האמן האמריקאי JR. יחד איתי יצאו להפגנה עוד עשרות מפגינים עם תמונתם הענקית מתנוססת על שלטים. כשעצר אותי כתב ערוץ 2 באמצע שידור חי מההפגנה ההיסטורית ושאל אותי מה אומר השלט, עניתי לו: "יש כאן בני אדם. זו הפגנה שבאה לומר: יש כאן בני אדם".

כשכתבתי את המניפסט, שאותו הקראנו מול עיניהן המשתאות של שר הביטחון אהוד ברק ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר בוועידת ישראל לעסקים בדצמבר האחרון, כתבתי: "כולנו בני אדם. כולנו שווים. כולנו ערבים זה לזה".

מבחינתי המהפכה הזו היא אודות בני האדם. באשר הם בני אדם. אני לא יודעת לעשות הפרדה בין אדם לאדם. אני גם לא רוצה לדעת. יותר מזה: המהפכה הזו שהעולם כולו עובר, היא למעשה התנערות מתבנית החשיבה הזו שגורסת שיש בני אדם כאלה ויש כאלה. כולנו בני אדם, כולנו שווים, כולנו ערבים זה לזה.

המהפכה הגלובלית הזו יוצאת כנגד תרבות גלובלית שהשתלטה על העולם, תרבות ששמה כסף ורווחים לפני אנשים. כל ההסתה, כל השנאה, כל הגזענות נגזרות בדיוק מהתרבות הזו, שמשתמשת באנשים כדי למקסם רווחים.

אז כן, יש לנו ולהם. למעשה – אין אנחנו והם. כולנו אחד – ולא כביטוי רוחני (אפשר גם), אלא כביטוי מעשי. כולנו: ישראלים, אמריקאים, סודנים, אוסטרלים, אריתראים, צרפתים, איראנים, ספרדים, יוונים, סורים, צ'יליאנים, פלסטינים, סינים – you name it – כולנו עבדים נרצעים תחת תרבות ושיטה רומסת. וככאלה, כולנו אחד.
כנקודת התחלה.

אז כן, יש מורכבות רבה במחאה הישראלית. יש העניין הביטחוני, והעניין הדמוגרפי, ובגלל שלא הייתה מדינה יהודית נרצחו 6 מיליון יהודים בשואה, ושומה עלינו לשמור על ישראל כמדינה ליהודים אחרת יכחידו אותנו וכו' וכו'. זה הסיפור של מדינת ישראל, וככזה, הופכת מחאה שרוצה שוויון וחירות לכל, למחאה שמתמודדת עם סוגיות מורכבות הרבה יותר מתעריפי החשמל, ההפרטות והריכוזיות.

אבל בלי להיכנס לסיפור המדיני-לאומי-ביטחוני – עדיין, עם כל המורכבות, אני חושבת שכדאי לכולנו, לכלל הציבור הישראלי המוחה, זועם ודורש צדק חברתי, לזכור שצדק חברתי שווה בני אדם באשר הם בני אדם.

וכפי שהאכילו אותנו בסיפורים על כלכלה בצמיחה ומדינה סוכריה בזמן שלא הצלחנו לגמור את החודש, כך מאכילים אותנו בסיפורים נוספים. המסך עוד יורם מעליהם, זה יגיע. אבל בינתיים, אפשר להתחיל עם הטלת ספק קטנה, ועל כל סיפור שמשחרר הממסד לציבור על הפליטים או על הזרים שנמצאים כאן, לשאול: האמנם כך הוא. האמנם.

מהפכה כלל תרבותית

פורסם בפייסבוק ב- 1.1.12

מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בסוף יולי 2011 אני כותבת כאן על המהפכה (וגם עושה מהפכה תוך כדי…). מאז שהתחלתי לכתוב מהפכה נוספו למעגל חבריי כאן כ- 1,100 חברים חדשים, ועוד כמאתיים עוקבים בטוויטר שמעולם לא היה לי בו חשבון קודם. אני מעריכה שכ-200 מאלה שנוספו, הם פעילים במהפכה שאותם אני מכירה אישית. אבל אלה שאינני מכירה אישית, שנוספו ושממשיכים להתווסף מדי יום, הם עדות חיה וברורה עבורי, לכך שלמרות ההחשכה התקשורתית שיש סביב המחאה, המעגלים מתרחבים.
זה עדות עבורי לכך שהכמיהה לשינוי לא התאדתה, ושההחשכה לא תוכל לה. זה גם עדות עבורי להצלחת התקשורת האלטרנטיבית שאנו מייצרים ומפתחים, אם זה אתר המחאה הרשמי J14, או אם זה כל מה שאנחנו כאן כותבים ומשתפים בפייסבוק ובטוויטר. יצירת האלטרנטיבה התקשורתית שבה איננו תלויים בבעלי ההון או השלטון לצורך העברת מידע ומסרים, הם חלק מהמהפכה, והם גם אלה שמאפשרים את התקדמותה.

כך שכרגיל, הכל קורה, הכל מתקדם, וגם הטוויסטים בעלילה והמהמורות בדרך לא יסיתו אותנו מהמסלול הבלתי נמנע – בריאה של חברה הגונה שפויה וצודקת, הקמת מדינת הצדק החברתי, יצירה של עולם של צדק חברתי.

מי שעוקב אחר הכתיבה שלי כאן רגיל למצוא אותי לרוב בסטייט אוף מיינד אופטימי ומלא אמונה בכוחנו. ואכן רוב רובו של הזמן – כך אני מרגישה. אבל יש רגעים קטנים בדרך, וזו דרך כבר של חמישה חודשים, שבהם אני לפתע – לרגע – מתעייפת. מתעייפת מלחשוב על כך שהשינוי שאני רוצה ושואפת אליו הוא כל כך רחב היקף, כל כך עמוק ובסיסי – שלרגעים קטנים זה פשוט נראה גדול מדי. מה באמת נוכל לעשות כאן שינוי? זה אפשרי? הרי הכוחות שפועלים מולנו הם כל כך חזקים… איך נוכל ליצור את השינוי?
רגעים של בחינה ותהייה.

כזה רגע היה לי הבוקר פתאום. אני לא זוכרת מה קדם לו, אולי אלה הם אירועי אמש סביב איומי המשטרה למנוע ממסיבה חוקית להתקיים תוך ציון שהמשטרה היא הריבון (WTF???) וההבנה שהשלטון ימשיך להקשות את ידו על המחאה, אולי זה הצטברות הסימנים המעידים על כך שיהיה יותר ויותר קשה לסחוף את הציבור בזמן שיש תעמולה הון-שלטונית-צרכנית מעוורת ובלתי פוסקת…

אבל הרגע הזה עבר [:-)!] לשמחתי הרבה – והכל בסדר. לא רק בסדר, מעולה. לא רואה ממטר כרגיל, ונחושה באופטימיות שלי שזה אפשרי. ולא כי אני מייחסת לכל פעולה שלי או לכל אות שנכתבת כל כך הרבה כוח, כמו הידיעה שאנחנו כולנו באחדותנו, בכל פעולה שלנו או בכל אות שנכתבת או שיתוף, ממשיכים לקדם את הדבר הגדול ביותר שקרה בישראל אי פעם. וכמו שכתב אשר שכטר בדה מרקר: זו לא הכלכלה, זו הדמוקרטיה.

ואני עוד מרשה לעצמי ללכת עוד צעד אחד קדימה ולהרחיב את היריעה:
המהפכה השורשית שבבסיס מה שקורה כאן ובעולם אינה רק מהפכה כלכלית, חברתית או אפילו משטרית. זוהי מהפכה כלל תרבותית. אנו עדים בארץ ובעולם לקריסתה של התרבות המערבית כפי שהכרנו אותה. זה פשוט לא עובד יותר. המרכיבים הכלכליים או המשטריים הם רק חלק מהתמונה והם משקפים גם את הערכים התרבותיים שהולכים וקורסים בזה אחר זה.

אנחנו כאן ואחינו בעולם מזהים שזה פשוט לא עובד בשבילנו יותר. לא העבדות המודרנית, לא הניכור התרבותי, לא הסימום הצרכני, לא התחרות, לא הפילוג, לא אשליית החופש השקרית, לא אשליית הריבונות השקרית, לא הבדידות.
בני האדם זועקים למשהו חדש – ואני אומרת גם משהו ישן ישן מקדמת דנא, שהתקיים לאורך 2.5 מיליון שנה בפרהיסטוריה האנושית: חיים של קהילות, חיים של שיתוף, חיים של הסתפקות במה שצריך ללא תאוות בצע לצבור כוח תוך רמיסת האחר.

המין האנושי התעורר לזהות שהגענו למצב של מחסור חמור באהבה. אהבה לסביבה שאוהבת אותנו בחזרה כשאנו טובים אליה, אהבה במערכת חברתית שרואה את הפרט שבתוכה, אהבה של איש לרעהו.
וזוהי המהפכה התרבותית הכלל עולמית הזו שאנו לוקחים בה חלק וחווים אותה מתקדמת יום יום: מהפכה של חיבור בין אדם לסביבתו, בין אדם לרעהו בין אדם לעצמו. מהפכה של אהבה.

קטן עלינו.

באנו לעבוד

לאור מחלוקת פנימיות וחיכוכים רבים בין קבוצות שונות במחאה החברתית, נכתב הפוסט הזה.
פורסם בפייסבוק ב- 28 בדצמבר 2011

לפני יומיים אבא שלי התקשר.
"נו, מה חדש במהפכה?", שאל. "הכל טוב! עובדים!", עניתי בחיוך. "ולאיזה מחנה את שייכת?"… מחנה? מואה?
כמה מילים נשפכו בחודשים האחרונים על הפוליטיקה הפנימית של הפועלים והפעילים במהפכה. הוא לא בסדר כי הוא בוחר ככה, היא לא בסדר כי היא עושה אחרת, ההם לא בסדר כי כך הם פועלים, וכו' וכו' – ביקורת לרוב.
ואני בתחושה – שכל זה – הבל הבלים.
הבל הבלים כי המהפכה הזו שאנו עושים, והעולם החדש המופלא הזה שאנו יוצרים, גדולים באלף רמות מעל הפוליטיקה הפנימית או הבחירה האישית של כל אחד מאנשי המהפכה. זה פשוט שולי. זניח. לא משנה דבר.
אפשר לפעול כך, אפשר לפעול אחרת, לכל אחד יש דעה איך דברים אמורים היו להיעשות לו הוא היה עושה אותם. אבל האמת היא שזה לא משנה.
כי כל אחד יכול לעשות רק את מה שהוא יכול לעשות.
אבל אני מקפידה לזכור:
כל אחד גם עושה הכי טוב שהוא יכול לעשות. הכי טוב. בחיי. בדקתי. יש לי הוכחות.
טוב, לא באמת, אבל לי זה ברור. ברור לי לחלוטין שכולם כאן נותנים את המיטב שלהם על פי אמונתם. ברור לי לחלוטין שאין אדם אחד במהפכה הזו שלא עובד עם לב נקי וטהור. לכולם אמונה נחושה בשינוי ההכרחי בסדרי עולם, ולכולם הדרך האישית שלהם ליצור עולם כזה.
פוליטיקה פנימית לא מעניינת אותי.
מעניין אותי לעבוד.
וברור לי, שתמיד יהיו כאלה שיאהבו יותר או פחות את מה שאעשה. זה בסדר. זה מותר. אי אפשר לרצות את כולם.
אבל המצפן הפנימי שלי, הוא היחיד שיכול להוביל אותי קדימה. כי רק אני יכולה לדעת מה נכון לי לעשות בכל רגע נתון.
אני שומעת רבים שאומרים שצריך לפעול בצורה כזו או אחרת. שכן צריך ארגון גג, שלא, שהכל צריך להיות ככה או אחרת. ואני שואלת את עצמי? מאיפה אנחנו יודעים? מאיפה אנחנו יכולים להיות כל כך בטוחים שדווקא דרך א' עדיפה על דרך ב'?
האמת היא, שאנחנו לא יודעים. והאמת היא שכל הקטרוגים על דרך כזו או אחרת הם בגדר ספקולציות. אנחנו לא יודעים כי אנחנו לא קוראי כדור בדולח. והעתיד – וזה נתון – בלתי ניתן לחיזוי.
אז מכיוון שאין לנו בעצם מושג קלוש מה יביא לתוצאה כזו אחרת, על אף דעותינו המנומקות לעילא ועילא, אולי קל יותר יהיה – פשוט להמשיך לעבוד.
וזה לא שיש לי ביקורת על כך שיש ביקורת. זה טבעי. זה מובן.
אבל נדמה לי, שזה לא צריך להיות הפוקוס.
הפוקוס צריך להיות הדבר עצמו. מ ה פ כ ה.
ואולי הדבר החשוב ביותר שלא הצלחתי להגיד בכל הטקסט הלא סדור הזה, הוא זה:
יש נטייה בתרבות המערבית לחשיבה נגטיבית. לחפש אשמים. להתמקד בחצי הכוס הריקה. כמה משהו לא בסדר. וכמה זה נורא.
אני רוצה להציע שהמהפכה שלנו תתחיל בהחלפת זוג המשקפיים שלנו: בואו נתחיל להתמקד במה טוב. למה דווקא דרך X שבחר פעיל Y היא משרתת ומקדמת את המהפכה. אולי דווקא הבחירה שמעוררת בנו כזו התנגדות וכזו שיפוטיות באופן ראשוני – אולי דווקא היא בדיוק מה שהמהפכה צריכה?
כולם המומים למשל מזה שיש איזה פיצול לכמה ערוצי פעולה. זה אסון. זה נורא. ואני אומרת – דווקא. דווקא טוב. אינני יודעת איך בדיוק, אבל אני מתמקדת בשאלה: איך דווקא זה, בהינתן שכך קרה – איך דווקא זה בא לשרת אותנו ולהיטיב עם קידום המהפכה?
אני חיה מתוך הנחה בסיסית בחיים, שכל מה שקורה הוא טוב. זו תפישה תועלתית פילוסופית שבחרתי בה. ואם לחדד: אם משהו קורה – סימן שהוא טוב. כן, עד כדי כך. הבחירה הזו הוכיחה את עצמה בפניי אינספור פעמים. בדיוק כשחשתי שדברים נוראיים מתרחשים בחיי, בחרתי לראות איך המהמורה הזו מועילה לי. בהתחלה לא ידעתי איך. רק שאלתי. רק חיפשתי תשובה. אבל התשובות הגיעו. הגיעו – ובגדול. המציאות הראתה לי כיצד היא מיטיבה איתי, כשאני מחפשת את הטוב שבה.
וזה מה שאני מציעה בעצם כאן.
בואו נהפוך את נקודת המבט שלנו. בואו נתחיל לבחון כל מה שקורה בעיניים חדשות. בואו נפסיק לחפש מה לא בסדר וכמה זה לא בסדר, ונתמקד בטוב. נחפש מה טוב במה שקורה, ואיך זה – ודווקא זה – משרת אותנו. הרי אין לנו שליטה על מה שהאחר עושה. יש לנו שליטה רק על עצמנו. אז בואו ניקח אחריות על הדרך שבה אנו מסתכלים על הדברים.
בואו נעשה שינוי הכי עמוק שיש. משקפיים חדשים.
בואו נשנה את השיח בינינו. שפה חדשה.
בואו נעשה מהפכה. קודם כל אצלנו. 

מניפסט הצדק החברתי – פעולת מחאה בוועידת ישראל לעסקים

ב- 12 בדצמבר 2011, חודשים ספורים לאחר מחאת הקיץ ההיסטורית ועמוק בתוך חורף של ציבור שחזר לביתו ותקשורת שאינה מסקרת את המחאה, הגענו קבוצה של עשרות פעילים חברתיים לוועידת ישראל לעסקים. שם, מול עיניהם המשתאות את בכירי המשק בהם שר הביטחון דאז אהוד ברק ונגיד בנק ישראל דאז סטנלי פישר, הקראנו יחד את המניפסט: הכרזה על הקמת מדינת ישראל החדשה, מדינת הצדק החברתי.

זו הייתה פעולת מחאה שיזמתי, עם טקסט שכתבתי בלילה שלפני, פעולת מחאה שהצליחה הודות לליכוד כוחות של חבריי המהפכניים שהגיעו יחד איתי לעשות צדק בלב מעוז ההון-שלטון.

כך זה נראה:

סלונה בכתבה נרחבת על הפעולה 

סיקור של גלובס

חורים ברשת

The Israeli Social Justice Manifesto – A Declaration of the New State of Israel
וידאו מתורגם לאנגלית

הסיפור שמאחורי הטקסט והפעולה (פוסט בפייסבוק)

הטקסט המלא (עם הוראות ההפעלה של הפעולה):

הכרזה על הקמת מדינת הצדק החברתי, בחתימת כל הפעילים שלקחו חלק בפעולה
הכרזה על הקמת מדינת הצדק החברתי, בחתימת כל הפעילים שלקחו חלק בפעולה

מאהל קריית שמונה לא עוצר

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 2 בדצמבר 2011

אמש עליתי לקריית שמונה להשתתף באסיפת פעילי המחאה הארצית. האסיפה הייתה מאוד מאוד מרגשת. מפתיע היה לחוות שוב את אותן אנרגיות מופלאות שהיו בימי האוהלים, אותן אנרגיות מרוממות של מהפכנים הנחושים להפוך את העולם למקום ראוי למגורי אדם.

דוברים רבים שהציגו את היוזמות שלהם סחפו את הקהל בהתרגשות של לכידות, ועשייה משותפת וחזון אחד. כל אחד הציג רעיון אחר, וההתבוננות בסך כל הרעיונות יחד, היה מרומם לב, וממחיש עד כמה המחאה חיה, בועטת, נחושה ופועלת בלי לראות ממטר את הבלי הדיבורים על דעיכתה.

שורה תחתונה: המחאה אדישה לדיבורים, בפרט אדישה להבלים. המחאה פשוט מתקדמת. בעשייה יומיומית של מאות פעילים בכל הארץ, ממטולה עד קריית שמונה, יהודים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, נשים, גברים, בני נוער ומבוגרים – הכל קורה, הכל מתקדם, בין אם בבולטות תקשורתית ובין אם בשקט בשקט. אף פוליטיקה, צינית ככל שתהיה, אף התעמרות של מפלגת הון שלטון באזרחים המתעוררים, לא יעצרו את הגל המהפכני שנוצר כאן, והוא גואה וגואה.

(רק עכשיו סיימתי שיחת טלפון עם חבר יקר למהפכה שסיפר לי על שינויים אדירים שקורים בשקט, כמעט מבלי משים, אצל כל אחד מכולת מתחת לבית שלו או בסופר הסמוך, בדמות ירידות מחירים, החלפת ספקים, שינויים בהרגלי הצריכה, וטייקונים שסופגים ירידה בהכנסות כתוצאה מעם שמתעורר).

בתום האסיפה המרוממת, הוזמנתי על ידי אנשי מאהל קריית שמונה להתארח ללילה במאהל. לא התכוננתי לכך, אבל ההצעה קסמה לי.

מאהל המחאה בקריית שמונה הוא המאהל "האידאולוגי" האחרון שנשאר בישראל (כך הם מגדירים אותו). מעט המאהלים האחרים שנותרו הם מאהלי ה"אין ברירה" בהם שוכנים מחוסרי הדיור.

במאהל בקריית שמונה גרים באופן קבוע 10-15 פעילים. ישנו מעגל של כ- 30 פעילים העובדים במהפכה באופן שוטף ורציף, וסה"כ כמאה איש במעגל רחב יותר התורמים את חלקם במאהל ובמחאה, כל אחד בדרכו ובזמנו.

יש אסיפות-עם שלוש פעמים בשבוע. דיונים על יוזמות חדשות. הפקת יוזמות. ענייני תחזוקה ופיתוח של מאהל המחאה כנקודת השראה עוצמתית לכל מי שעובר ליד.

יש פורום חינוך, קבוצת של מחנכים אקטיביסטיים שמביאים את המחאה אל תוך מערכת החינוך, תוך פעילות עניפה עם בני הנוער. מתקיימות בכיתות שיחות שבהן מקשיבים לבני הנוער, ומבררים איתם מה מפריע להם במציאות חייהם ואיך הם יכולים לקחת אחריות ולהתחיל לפעול לשינוי.

מתחילים כעת לערוך אסיפות-עם בשכונות. להביא את הרעיון אל האנשים, לבית שלהם, לשכונה שלהם.

יש במאהל מערכת למחזור מים אפורים שאיתם משקים את הגינות האורגניות ששתלו. יש רעיון לנטוע במקום את "חורשת המהפכה".

אנשי המאהל פתחו את "קפה סוזנה". מקום ישיבה סמוך לכביש, המזמין את העוברים והשבים להתיישב לשיחה או מנוחה ולקבל בחינם כוס קפה או תה. כך, אט אט, מתחברים עוד ועוד אנשים למחאה.

ישנן יוזמות לחיבור הסטודנטים והמרצים למאבק, למשל יוזמה למחאת מרצים בעד חופש אקדמי.

ירון בן עזרי, פעיל מהמאהל, סיפר לי שבעוד שבחודשים הראשונים היו בציבור באזור תגובות מעורבות למאהל, כולל רבים שכינו את הפעילים "מפונקים", וצעקו לעברם: "תלכו לעבוד!", כעת האנשים מביעים הערכה הולכת וגוברת לפעילים הישנים במאהל באמצע החורף המקפיא, הנמצא לא רחוק ממרגלות החרמון.

יש במאהל מים זורמים וחשמל, אותם הם מקבלים מאחת השכנות תמורת תשלום. יש מקלחת, שירותים, מטבח, אזור מגורים, סלון.

כמי שגרה במאהל רוטשילד במשך חודש בימי הקיץ העליזים, הרגשתי אמש והבוקר במאהל את הקסם המופלא של המהפכה, הקסם שלא פסק לרגע, הקסם של העשייה המשותפת של כל כך הרבה אנשים טובים, והתחושה הכל כך חזקה, שכולנו אחד.

שלט במאהל קריית שמונה
שלט במאהל קריית שמונה

 

 

 

צעדת המהפכנים ממטולה לירושלים

פורסם במקור ב- 2 באוקוטבר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק

היום (שבת) נסעתי עם הבנות שלי לפגוש שותפים לדרך במהפכה. אנשים שהכרנו היום לראשונה. קבוצה של כעשרים-שלושים איש, שיצאה לצעדה ממטולה כבר לפני כמה שבועות בדרכם לירושלים, כחלק מ"עלייה לרגל בעקבות צדק חברתי". בימי ראש השנה הם עצרו לחנייה בישוב סמוך למקום מגוריי. אז בישלתי להם סיר מג'דרה גדול, ויחד עם עוד חברים מחדר המצב, יצאתי לפגוש פנים חדשות של רוח המהפכה.
הצעדה הזו התחילה כיוזמה של קבוצה ממאהל המחאה בראש פינה שהחליטה לקפל את שלב האוהלים, ולצאת לשלב חדש במחאה: צעדה לאורכה של הארץ, בישובים, בכבישים, בינות לאנשים, בבתי הספר, ברחובות, בינות לנהגים, באסיפות הסברה ספונטניות או בשירה ונגינה שיוצאות מהלב וסוחפות את כל מי שסביב.
האנשים האלה לא חיכו לאף אחד. הם פשוט קמו ועשו מעשה.
האנשים שהם פוגשים בדרך, מדהימים לא פחות. עוטפים אותם בתרומות מזון, ואף פותחים את בתיהם בפניהם לשינה, מקלחת, ארוחה חמה ורגע של שקט.
והנה זה, בדיוק זה.
לב המהפכה. האחדות, האחווה, הלבבות הנפתחים, האהבה.
כשרואים את זה מבינים למה המהפכה כבר כאן. מבינים למה מה שהתחיל לא יכול לחזור אחורה. מבינים איך הכל כבר קורה, איך הכל כבר כאן. כל שאר העניינים: שינוי השיטה הכלכלית ותיקון העיוותים החברתיים – זה כבר בקטנה. קטן עלינו, ונגיע לשם. ברור. כי הצעד הגדול ביותר, החשוב ביותר וההכרחי ביותר כבר נעשה. הלב נפתח. מכאן והלאה, הכל פתוח בפנינו, הכל בר השגה. כי מי יכול מול לב פתוח?

***

שוחחנו על הקשיים שעולים אצל רבים מאיתנו במחאה המתמשכת. אנחנו כולנו פועלים כבר יותר מחודשיים, והתנודות רבות. אחרי מאמץ גדול ומרוכז אצל כל אחד מאיתנו בתחילת הדרך, התמקדות טוטאלית והשקעה גדולה של משאבים כספיים, זמן, אנרגיה – רבים מאיתנו מחפשים בחזרה את האיזון בחיים. כך זה אצלי, כך זה אצל לא מעטים מחבריי למהפכה, ממש בימים אלה.
ואנחנו הרי כבר הבנו מזמן שזו לא ריצת ספרינט, אלא מרתון ארוך. מה שאומר שצריך לשמור על כוחותינו, ולא להישרף בדרך. מה שאומר שהמהפכה הזו היא לא אירוע נקודתי בחיים. היא הולכת והופכת לחלק מהחיים, חלק מחיי: יש לי שתי ילדות מדהימות שממלאות את לבי, יש לי עסק שהוא לא רק פרנסה אלא גם בעל משמעות אדירה בחיי, יש לי חיים אישיים מרגשים ומפעימים, ויש לי גם מהפכה-שלא-תאמן לקחת בה חלק.
סיפרתי שם לחבריי מחדר המצב שאני יוצאת להפוגה מהפעילות היומיומית השוטפת שלי בחדר המצב. הסברתי שאני חשה בימים אלה לא ממוקדת, לא ברורה לעצמי, ושאני צריכה לחזור הביתה, למרכז שלי, לבנות שלי, לעסק שלי ןלחיים האישיים שלי כדי למצוא את עצמי בחזרה.
ושוחחנו שם כולנו על הבלבול השורה לעיתים במהפכה. על ריבוי הקבוצות והמנהיגים והאנשים והדעות, על מאבקי האגו שגם מתרחשים, ועל העובדה שאין כאן סדר. שזו מחאה עממית בלי ראש, ארגון וחיילים מסודרים, ואנחנו במן תקופת ביניים כזו שבה כל מיני דברים קורים, בכל מיני כיוונים, בחוסר תיאום לעיתים, במן כאוס שכזה. אבל דברים קורים. ואנחנו בתנועה. וזה מה שחשוב.
ואמרנו שם בשיחה שכדי שהמהפכה הזו תתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להיות מדויק ונאמן לעצמו. ולפעול כשנכון לו ואיך שנכון לו. אם כולנו נהיה מדויקים, המהפכה תהיה מדויקת.
סיפרתי לחברים איך אני חשה שחוסר המיקוד הזה שאני חשה בו בימים האחרונים, איך הבלבול עצמו הוא מדויק. והבלבול הזה הוא חלק ממה שמכוון את כולנו – אותי ברמה האישית, ואותנו כקבוצה של יוצרי שינוי – בדיוק בדיוק בדיוק… למקום הנכון.
ובעודנו משוחחים על כך, בעודי מדברת על קבלת הבלבול וההרפיה לתוכו, ועל כך שמתוך הבלבול תצמח הבהירות, ועל כך שזה שלב שצריכים לעבור דרכו – בעודי מתמללת את תחושותיי, הרגשתי איך לאט לאט – בדיוק אז! – אני חוזרת לפוקוס שלי. בדיוק ברגע ההוא הרגשתי איך אני חוזרת לעצמי. עד כדי כך המעבר היה חד. עד כדי כך המעבר היה פשוט. קסם.
כי זה הרי חוק קוסמי: ברגע שאני מקבלת את הבלבול והכאוס בחיי, מיד מתחילים הדברים להסתדר. אינני יודעת למה, אבל כל פעם החוק הקוסמי הזה מפתיע אותי מחדש. ק ס ם.

310500_294073060618758_504094823_n

המחשבות האלה, שחלקתי היום עם חבריי החדשים, מצאו להן הד והיזון חוזר במרחב שבו דיברנו. ושוב מפתיע אותי בכל פעם מחדש, איך אני פוגשת לאחרונה כל כך הרבה אנשים שמדברים בדיוק בשפה שבה אני מדברת. קסם! והקסם הזה לא מפסיק להדהים אותי.

***

נדב, אחד מהחברים בצעדה, ריגש אותי כל כך כשאמר משפט פשוט: "גם אם מחר כולם ילכו מכאן, ולא יהיה מי שיצעד איתי – זה לא מעניין אותי. אני צועד לירושלים. ביחד או לבד. זה מה שאני עושה".

***

המהפכה הזו מתחילה אצלנו. אצלנו בלב פנימה בינינו לבין עצמנו. וביחסים עם הקרובים לנו. עם האהובים עלינו, עם המשפחות שלנו, עם החברים שלנו, עם המוכר במכולת, עם המתדלק בתחנה. אנחנו יכולים להמשיך ולעשות מהפכה כל אחד בדלת אמותיו. זה הבסיס של כל הדבר הזה. יש לנו את היכולת בכל רגע ליצור במעגלים הסובבים אותנו חיבור, סולדיריות ואחווה עם כל אדם שאנחנו במגע איתו. כל יום, כל רגע הוא חלק מהמהפכה.

***

במהפכה הזו ובכלל בחיי לאחרונה, אני פוגשת אנשים שמראים לי את הנפש שלהם עד הסוף. אנשים שנפתחים ללא גבול, בלי מגננות ובלי ציניות. אני רואה לאנשים את הלבן בנפש שלהם, והם רואים את שלי. לא יאומן. אני חשה כל כך מבורכת שאני חיה וזוכה לחוות את כל זה. זה ממש נס. הלבבות מסביבי נפתחים, לבי נפתח ונמס והחיבור הוא אלוהי.

מהפכה של אהבה

פורסם במקור ימים אחדים לפני ראש השנה ב-24 בספטמבר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק

יש זמנים שבהם אין לי אלא לשתוק. ימים שבהם הנפש לא מוצאת את מילותיה. ואז היא פשוט היא. בלי ביטוי החוצה של המתחולל פנימה.
כזה היה השבוע שלי.
השבוע חוללתי מהפכה אצלי בחיים. מעטים האנשים שיבחינו בה, אבל היא דרמטית וגדולה אצלי, בדיוק כמו המהפכה שאנחנו יוצרים כאן בחברה הישראלית.
השבוע התעוררתי. בדיוק כפי שכולנו התעוררנו הקיץ הזה מחלום הבלהות שחיינו בו, גם אני השבוע הבנתי שדי. לא עוד.

זמן רב, רב מדי, לקח לי להקיץ מהשינה הטרופה שבה שהיתי. אבל הרגע המבורך הזה קרה. וכשנעורתי לראות את מציאות חיי בעיניים חדשות, יכולתי בשלמות וברגע אחד של בהירות, לקבל החלטה ולבצע אותה.
פעם ראשונה בחיי שהחלטתי כזו החלטה, פעם ראשונה בחיי שביצעתי כזו החלטה, שהיא כואבת ועצובה, אך בה בעת שלמה.

השבוע עשיתי ניקוי. במבט שטחי זה נראה כאילו סגרתי קשר בחיי, אבל בעצם עשיתי ניקוי של דפוס שלי בחיי. השבוע התעוררתי לראות איך אני שבויה בדפוס כובל שהוא כולו פרי יצירה שלי, דפוס שמשאיר אותי שוב ושוב באותו מקום שלא עושה לי טוב. ואני לא יכולה שלא לראות שוב את ההקבלה למה שמתרחש סביבי בחודשיים האחרונים. איך ציבור שלם נעור לראות איך הוא שבוי בדפוס כובל שלו, שמשאיר אותו שוב ושוב באותו מקום שלא עושה לא טוב.

בקיץ הזה התעוררנו כולנו לראות איך אנחנו ממשיכים לאכול את הפסולת הרעילה שבה מאכילים אותנו, ואיך התרגלנו לקרוא לזה אוכל. בקיץ הזה הבנו לראשונה, שמגיע לנו יותר טוב. כל כך הרבה יותר טוב!
והנה אני האחת, גם בחיי הפרטיים הבנתי שמגיע לי כל כך הרבה יותר טוב. איזו הבנה מבורכת.
אז הערב זה אחד מאותם רגעים שבהם אני רואה את איך חיי כרוכים בחיי המהפכה הזו ושזורים בה. וכמה מרגש לחוות את הקשר הזה. הלא זה הקסם בחיים. הכל קשור בכל.

הרבה אנשים חושבים שאני נרתמת לעבודה במהפכה בגלל יוקר המחייה בארץ או העיוותים הכלכליים והחברתיים שיש כאן. כל אלה הם כמובן סיבות תקפות ומצוינות להמשך העבודה במהפכה, והן חלק ממה שמניע אותי.
אבל אני מודה שזה חלק קטן. המנוע החזק שדוחף אותי שוב ושוב לעשייה הוא מנוע האהבה.
עבורי, האהבה בין בני אדם היא היא הדבר. היא הסיבה למהפכה, היא מטרת המהפכה, היא מהות המהפכה. ואמרו כבר לפניי: מהפכה של אהבה.

בכל פעם שאני פוגשת אדם ומזהה בו את הניצוץ האנושי-האלוהי הקסום שטמון בו, אני מתרגשת. ומרגישה הודיה גדולה על החיים האלו שאפשרו לי שוב להרגיש את הניצוץ הזה ואת החיבור הזה אליו.
אז זו מן מטרה קטנה אליה שואפת בחיי מזה זמן מה, מטרה שבה אני עוסקת גם בחיי המקצועיים והפרטיים עוד לפני המהפכה, מטרה שרק בשבועות האחרונים התנסחה לה באלה המילים:
אני רוצה להגביר את האהבה בין בני אדם. איפה שאוכל כמה שאוכל.
לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יסתובבו בעולם בלי לדעת שהם נפלאים ואהובים וראויים לאהבה. אני רוצה לתת להם אותה. כי מגיע לכולם לחוש אהובים ולאהוב בחזרה.

אז בכל פעם שתראו אותי מדברת על תקציב חברתי, תדעו שמאחורי כל סעיף תקציבי שאני רוצה לשנות, מסתתרת אהבה. והכסף שאני רוצה להעביר למגזרים שונים שקופחו במשך השנים, הוא גם כסף של אהבה. כסף שייאפשר לאנשים לחיות בכבוד ומעצם כך, לחוות אהבה.

זו המהפכה הקטנה שאני מנסה לחולל, והיא כמובן נמשכת עם כל אדם שאני פוגשת בכל יום, בכל מקום, גם כאן ברשת.

כמה קל לתת אהבה. כמה מרגש ומרחיב את הלב לתת אהבה. ולקבל אהבה… זה מדהים.

התמונה צולמה במסגרת מהמהפכה האישית בחיי

הפגנת המיליון ואני

1.
לקראת הפגנת המיליון הגיע לארץ אמן אמריקאי בשם JR אשר מצלם פורטרטים ענקיים של אנשים מכל העולם ותולה אותם על גשרים, תחנות אוטובוס, חומות וקירות במרחב הציבורי במקומות שונים ברחבי הגלובוס. המסר של JR פשוט: יש כאן בני אדם. תראו אותם.

על גשרים

צוות צילום מיוחד הגיע לישראל ולרשות הפלסטינית בימים שלפני ההפגנה לצורך קידום הפרויקט במקום של סכסוך בין עמים. לאור העיתוי שהיה צמוד להפגנת המיליון, החליט JR לקחת לתרום את חלקו האמנותי בהפגנה ולהפיץ את המסר האומנותי שלו גם שם: יש כאן בני אדם! תראו אותם.

מארק אזולאי, יהודי צרפתי שחי בניו יורק וצלם בצוות, צילם מאות ישראלים ותלה את צילומיהם ברחובות ת"א. מארק הגיע לצלם גם אצלנו בחדר המצב, ובשעות שלפני ההפגנה פתח עמדת צילום והדפסה ברוטשילד, שם צולמו כמאתיים איש. כל אחד קיבל את הצילום מחובר למקל, כדי לצאת להפגנה עם שלטי ענק של פניהם.

מארק אזולאי בחדר המצב מספר על הפרויקט
הכנות אחרונות לפני היציאה לצעדה
צעדת המיליון 3.9.11

הפוסט הבא פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלי ב- 5 בספטמבר 2011, יומיים לאחר הפגנת המיליון:

כשהחלטתי להצטלם לפרויקט הפורטרטים הוסבר לי שאהיה אחת מתוך מאתיים איש שייקחו איתם את הפורטרט שלהם בהפגנה. הרעיון היה שכל האנשים שנושאים את הפורטרט יצעדו יחד כגוש אחד כדי ליצור את האפקט האמנותי.

בפועל, מה שקרה זה שהאנשים צעדו בנפרד בין מאות אלפי אנשים. מה שעוד קרה, זה שהשלט והמקל שחובר אליו היו מאוד מאוד כבדים. רבים החליטו ברגע האחרון לוותר על נשיאת השלט. לי היה ברור, שאני לוקחת אותו איתי, כי בשבילי המסר היה כפול. ביודעי שהשלט שלי הוא פסיק קטן בפרויקט בינלאומי שבו מצולמים אלפי אנשים מכל העולם, הרגשתי שאני אומרת שני דברים: א. יש כאן בני אדם. ב. לא רק כאן, בישראל. יש בכל העולם בני אדם. כולנו בני אנוש המחוברים יחד. זה היה המסר שלי בהפגנה הזו עם השלט הזה.

היו רגעים שצעדנו יחד 3-4 חברים עם השלטים. והיו רגעים שבהם הייתי היחידה שנושאת את השלט.

הפגנת המיליון 3.9.11

מרגע שיצאתי לדרך, קרה דבר מעניין. בכל פעם ראיתי עיניים מסתכלות על השלט. ואז פרצוף לא מבין. ושוב עיניים לשלט ושוב פרצוף תמה. בהתחלה הם עוד היו שואלים, "מה זה?", בהמשך, נידבתי כבר את התשובה מבלי ששאלו: "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם. שייראו אותנו".
"אהההה….", היו מיד מהנהנים לי. ומיד מבט התמיהה התחלף למבט של הבנה.
ואז הגיע החיוך.

והחיוך הזה סימל את רגע החיבור שביני לבין מי שעד לפני רגע לא הבין. הוא חייך כי הוא הבין באותו רגע שהשלט הזה מדבר גם עליו. נושא גם את פניו. והוא חייך כי הוא חש איך אני והוא – זרים מוחלטים – נמצאים כאן לשם אותה מטרה, אותו מסר: "שלום, יש כאן בני אדם. הנה אנחנו". וזה היה רגע החיבור.

הדבר הזה שתיארתי עכשיו, קרה לי לאורך כל שעות הצעדה והעצרת לא פעם ולא פעמיים. עשרות פעמים. אולי יותר. עשרות אנשים ניגשו אלי עוד ועוד, כולם בתחילה במבט תמה, כולם קיבלו תשובה, כולם הבינו, כולם חייכו.
ואני הרגשתי לרגע, עם השלט הבודד, הכבד והקצת לא ברור הזה, איך דווקא בגלל שהוא כל כך גדול, ודווקא בגלל שהמסר שלו לא מובן מיד כך שיש צורך להסביר, איך דווקא בגלל זה, נוצרת תקשורת ונוצר החיבור ביני לבין עמיתיי להפגנה, הזרים עד לפני רגע.

וראיתי לאורך הערב איך הם באים, בזה אחר זה, והרגשתי איך הם מתחברים לשקע מיוחד כזה של חיבור, נטענים וממשיכים הלאה. ואז בא האדם הבא.
זה מה שקרה לי בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. חיבור.

2.
כשהלכתי עם הפורטרט הענק בצעדה מהבימה לכיכר המדינה, נתקלתי בצוות של ערוץ 2 ששידר שידור חי רגע מלב הצעדה. "מה השלט הזה?", שאל הכתב, וראיתי את הצלם מרים את מצלמתו מעלה כדי לתפוס את השלט. "זה חלק מפרויקט בינלאומי", אמרתי, "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם". המשכתי הלאה ואחר כך נודע לי שהבנות שלי (בנות 4 ו-7.5 אז) שהיו באותה עת אצל אחי וארוסתו, ראו את זה בטלוויזיה. הבנות שלי, שישנו איתי באוהל חודש בשדרות רוטשילד ולקחו חלק פעיל בחדר המצב, ראו בשידור חי את אמא שלהן מעבירה לעולם את המסר שלה.

3.
במשך חמישה ימים מסביב לשעון פעלתי בחדר המצב עם חבריי, כדי לייצר באזז תקשורתי ולגרום לכך שזו תהיה ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדנית ישראל. בכל אותם ימים ישנתי אולי שלוש שעות בלילה. באמצע ההפגנה, אחרי שסחבתי את השלט הכבד מכיכר הבימה עד לכיכר המדינה, ולאחר שלא נשמתי במשך חמישה ימים, נשכבתי פתאום באפיסת כוחות על הדשא מקשיבה לנאומים בעודי מסתכלת על הכוכבים.
באמצע רגע השיא, הנאום של דפני ליף, נרדמתי.

הפגנת המיליון. בזמן נאום דפני ליף.

סיפור הקמת חדר המצב של המחאה החברתית

חדר המצב של המחאה החברתית הוקם ב- 30 באוגוסט לקראת "הפגנת המיליון" שאליה הגיעו כחצי מיליון בני אדם, שיא בהיסטוריה של מדינת ישראל.
לאחר ההפגנה הפך חדר המצב לגוף תקשורת אלטרנטיבי, מעין "סוכנות הידיעות של המהפכה", המדווח על המתרחש במחאות בארץ ובעולם, ומניע לפעולה.
כיום יש למעלה מ- 16,000 מנויים על חדר המצב, ובשבוע ממוצע בין 200,000 ל- 300,000 איש נחשפים לתוכן כלשהו שפורסם בחדר. בשבועות שבהם היו התרחשויות דרמטיות (מעצרה של דפני ליף, הצתתו של משה סילמן), הגיע חדר המצב ליותר מחצי מיליון בני אדם.
הפוסט הבא פורסם במקור אצלי בפייסבוק יומיים לאחר הפגנת המיליון (5.9.11) והוא מתאר את הקמת חדר המצב.
חשוב לומר לפני כן שאלה היו ימים לא פשוטים למחאה החברתית. ערוצי הטלוויזיה כבר החלו להפנות כתף קרה ולא רק שהפסיקו לסקר את הנעשה, הם גם הראו שוב ושוב אוהלים נטושים כשהמסר שהעובר לציבור: המחאה בשלבי גסיסה.
בתוך אווירה נטולת באזז תקשורתי ועם שיח שלילי כלפי המחאה, יצא לדרך חדר המצב שמטרתו הייתה פשוטה: לעורר באזז מחודש, להחזיר את המחאה למרכז הכותרות והמהדורות, ולדאוג שכל אדם במדינת ישראל ידע על הפגנת המיליון, וישאף להגיע אליה.
אז כך זה התחיל.

שישה ימים לפני אירוע "צעדת המיליון", החליטו אמנון דפני ובועז נול להקים חדר מצב לקראת האירוע. המטרה: לעשות היסטוריה. להפוך את האירוע להפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל. אמנון הוא אחראי המדיה במטה המחאה החברתית. אמנון הוא אקטיביסט כבר 15 שנה, ולפני שנה וחצי החל להקים רשת חברתית שמחברת בין כל האקטיביסטים בארץ. אמנון חלם על המחאה הזו, כבר לפני שנה וחצי. כשהוא שמע על היוזמה של דפני ליף לפתוח אוהל בשדרות רוטשילד, הוא יצר עימה קשר, ומאז הוא במטה המחאה. הוא הקים את האתר הרשמי של המחאה J14. אמנון ובועז מכירים בחייהם האישיים. בועז הוא יזם. עבד במטה הבחירות של ברק אובמה בקמפיין לנשיאות. לפני כשלוש שנים עבד עם ביל קלינטון כעוזר אישי. בועז תרם לא רק את רעיון חדר המצב אלא גם את דירתו הפרטית בתל אביב.

ביום שני, שישה ימים לפני הצעדה, פרסם אמנון באתר המחאה רשמי הודעה על הקמת חדר המצב וקריאה למתנדבים לשלוח מייל עם רזומה קצר. אחרי שקיפלתי את האוהל שלי בשדרה שלושה ימים קודם, ראיתי שהתפנו לי איזה חמש דקות ביום, והחלטתי לשלוח מייל הצטרפות. כתבתי קצת על עצמי וחיכיתי לתשובה. בשלב התמים ההוא עוד כתבתי סטטוס על כך והוספתי: "נראה לאיזה משמרת ישבצו אותי".

קיבלתי ביום שלישי בבוקר מייל. אחר הצהריים פגישת פעילים ראשונה ותדרוך. כתובת ושעה. באותו יום הבנות שלי היו איתי כל היום. מיד הרמתי טלפון לבייביסיטר שלי שהזיזה עבורי פעילויות אחרות שהיו לה. רגועה כשהבנות שלי בידיים מעולות נסעתי לתל אביב.

הגעתי לדירה. בסלון מסודר ויפה ישבו כבר כמה אנשים. רובם לא הכירו זה את זה. אני לא הכרתי איש. התחלנו לדבר על מה עושים. תוך מספר שעות הסלון שינה את פניו. בריסטולים שנכתבו עם תדרוך לפעילים נתלו על הקירות, מפת ישראל, טבלאות, מונה דיווחים מהשטח – הסלון היפה הפך לחדר מצב.
לאט לאט נוצרו משימות ותפקידים לאנשים, שרק שמחו לקחת על עצמם עוד ועוד עבודה. רחלי טיפלה בארגון המשמרות של המתנדבים. טימור עבדה מול הצוות הגרפי והרימה בעצמה את קמפיין עסקים סוגרים במוצ"ש ויוצאים להפגין. כל אחד לקח לו משהו, ותוך כדי כולם כולם המשיכו לעבוד יחד על שינוי התודעה ברשת: יש הפגנה במוצ"ש – כולם באים.

כמה מחברי חדר המצב, עם כרזת קמפיין: "חמש עלי". כל אחד בא להפגנה ומביא איתו עוד חמישה אנשים.

הימים שכנראה התחלפו בלוח השנה, נדמו כיום אחד ארוך שמשכו חמישה ימים. החיים הרגילים של כולנו עברו לשיחה ממתינה. נדבר אחרי ההפגנה.

האנשים שהגיעו לחדר המצב להתנדב היו חדורים כולם ברצון לייצר שינוי בישראל, מלאי אמונה שניתן לעשות זאת, מלאי מרץ לדאוג שזה יקרה. אנשים הגיעו עם הילדים שלהם, בני הנוער ישבו לעבוד איתנו וגייסו במרץ את בני גילם ברשתות שלהם, וככה עבדנו מסביב לשעון במשך חמישה ימים רצופים.

גם הבנות שלי הגיעו בימים הבאים איתי לחדר המצב. שתיהן צעירות עדיין מכדי להיות מחוברות לרשתות חברתיות, אבל הן עזרו בהצעת כיבוד למתנדבים, קישוט וציור של שלטים, והן היו גם אחריות על מדד העליזות בחדר.

סך הכל קרוב לשבעים איש הגיעו במהלך הימים לחדר המצב, במשמרות מתחלפות. בכל פעם כשהגיע מתנדב חדש הוא היה זוכה לתדרוך מאחד הוותיקים הפנויים. ותיק הוא מי שנמצא כבר כמה שעות.

יוצרים באזז

ביום חמישי בלילה אמנון יזם הפסקת עבודה וסיעור מוחות. מה עשינו עד כה, מה עובד, מה לא עובד, מה כדאי לעשות. אנשים זרקו רעיונות ואני לא יודעת איך זה קרה אבל התחלתי לרכז את המשימות שהצטברו על השולחן בחדר. ואני בכלל תהיתי לאיזו משמרת ישבצו אותי.

בשישי ושבת כבר הצלחנו לגייס כמה אומנים ואנשי תקשורת שיבואו לתמוך ולתת עוד דחיפה. חמי רודנר, גלעד כהנא מג'ירפות, דליק ווליניץ הגיעו לחדר המצב. אחרים שלחו סרטוני תמיכה: אלון גל, דנה ספקטור, דורי בן זאב, ירמי קפלן ועוד ועוד. כל מי שפנינו אליו, מיד נענה בהתלהבות.

עם גלעד כהנא שמתקשר לחברים לומר להם לבוא להפגנה

חמי רודנר מתקשר לדנה ברגר: "בואי להפגנה ותביאי איתך עוד חמישה אנשים". ערוץ 10 מצלם.

הייתי יכולה לכתוב כאן ספר שלם רק על כל אחד מהאנשים שהגיעו לעבוד בחדר המצב. גם כשמישהו היה הולך הביתה, הוא עוד היה ממשיך לעבוד מהבית. עונה לטקבקים, מפרסם ברשת, מעדכן, דוחף, מפיץ. כל הזמן תקשרנו אחד עם השני גם כשהיינו בבית, העבודה נמשכה 24 שעות ביממה ללא הפסקה.

האווירה בחדר הייתה מחשמלת. כל הזמן ראינו איך התגובות ברשת הלכו וגברו ואיך ההיענות של אנשים לבוא להפגנה, הולכת ועולה. ראינו את המספרים רצים למעלה. לי היה ברור שאנחנו עושים כאן היסטוריה. שהדבר הזה שאנחנו עובדים עליו בדירה אחת בתל אביב הולך להירשם בדברי הימים. מרוב עומס עבודה לא היה לי זמן להתבונן על זה לרגע בשקט, אבל הרגשתי כל הזמן שזה גדול, שזה גדול מאיתנו, שזה גדול מהחיים.

וככה, יחד עם יוזמי המחאה, עם מוביליה, ועם עוד אלפי פעילים בכל רחבי הארץ שעובדים שבועות במהפכה הבלתי נתפשת הזו, עשינו זאת. במוצאי שבת, בשעה שבע וחצי בערב, סגרנו את הלפטופים, לקחנו את השלטים ויצאנו לקחת חלק בהפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל.

כתבת וידאו של דה מרקר על חדר המצב לקראת הפגנת המיליון

 

פוסט פתיחה

מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בקיץ 2011, אני מתעדת אצלי בפייסבוק את המהפכה וגם את חיי בתוכה כמי שפועלת לשינוי עמוק בארץ ובעולם.
עוד מתחילת הדרך הבחנתי שחיי וחיי המהפכה מסונכרנים לא פעם. ואולי אפילו תמיד. הדיווחים שלי נגעו לא פעם באישי, עובר בציבורי וחוזר לאישי. הכל קשור בכל.

בבלוג הזה שנפתח כעת, כמעט שנתיים לאחר שהתחלתי לכתוב על המהפכה, אני אעלה חומרים נבחרים מהשנה הזו, לצד פוסטים אקטואליים שעוד יעלו בהמשך.

המהפכה שאני שואפת לקדם בעולם חורגת מעבר לקוטג', מעבר לשכר הדירה, מעבר לקפיטליזם חזירי מול סוציאל-דמוקרטיה ואפילו מעבר למאבק בחיסול הדיקטטורה התאגידית בעולם.
המהפכה שלי היא קודם כל מהפכה אישית ותרבותית. מהפכה שבה בני אדם חוזרים אל עצמם. אל מי שהם, עוד בטרם ההתניות התרבותיות שוטפות המוח. מהפכה של חיבור בין אדם לאדם מעצם היותו אדם, מהפכה של חיבור בין אדם לעצמו.

אז גם כשתראו אותי כותבת על תקציב מדינה מעוות או על המשטר הדיקטטורי של ההון-שלטון, תדעו שמאחורי כל המאבקים האלה וכל המילים האלה, בשורה התחתונה זה הכל מבחינתי מהפכה של אהבה אנושית.

תודה לכל מי שנותן לי השראה וכוח להמשיך ללכת בדרך הזו.
תודה לכל מי ששותף עימי במסע הזה.
תודה לכל מי שקורא ומגיב.
תודה לכל מי שזה נוגע בו.
תודה לכל מי שמאמין שאפשר לשנות.