פורסם במקור ב- 5 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ואח"כ גם באתר המחאה J14
בשורות הבאות תקראו על עדויות, דיווחים ומחשבות שהשילוב של כולם יחד, מראה תמונה כללית שלא נותנת לי מנוח:
א. בימים האחרונים מתקבלות עדויות על גל של פינויים לא חוקיים של חסרי דיור שהיו עד כה במאהלי המחאה. על פי דיווח שהתקבל בחדר המצב של המחאה, אתמול בבוקר הגיעו פקחים ושוטרים עם צו פינוי ופינו באופן אגרסיבי ואלים את האנשים שישנו הלילה בכיכר רבין. האנשים הללו ישנו ללא אוהלים אלא רק עם שמיכה או שק שינה על הדשא. אני מזכירה שאלה אנשים שאין להם בית ללכת אליו. אלה אנשים שעד לפני חודשיים וחצי ישנו ממילא על ספסלים ברחובות.
השינוי היחיד שקרה מאז תחילת המחאה הוא שלראשונה בחייהם הם חברו יחד. קהילה של חסרי דיור ופעילי מחאה ששילבו ידיים, כוחות ולבבות.
אבל העובדה שהם יחד, ולא מפוזרים ברחבי העיר כל אחד על ספסל בודד, מטרידה, מטרידה מאוד את השלטונות. הבוקר החרימו הפקחים והמשטרה בכוח את שקי השינה והשמיכות שנתרמו למפונים אמש כדי להתגונן מפני הקור.
בשעות הצהריים התקבל דיווח שהמשטרה מונעת את הישיבה של המפונים בכיכר רבין.
תקראו שוב: המשטרה מונעת ישיבה של אזרחים במרחב ציבורי. מרחב השייך לציבור – לא למשטרה, לא לחולדאי, לא לנתניהו. מרחב ציבורי.
(פוסט של האגודה לזכויות האזרח הפועלת בעניין).
ב. זה הזמן להתבונן שוב בסרטון הבא, המראה בפשטות מעצר לא חוקי של אדם שכל פשעו היה שישב על ספסל בת"א:
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=_cxrWzyL5XY&feature=player_embedded]
תסתכלו בסרטון הזה בעיון. אל תוותרו לעצמכם. כי בסרטון הזה יש את כל הסיפור על מה שקורה כאן. סיפור על שלטון הנלחם באזרחיו שמינו אותו, כדי לשמר את כוחו. הגולם קם על יוצרו.
תסתכלו על הסרטון ותבינו שזה לא רק סיפור של אדם אחד על ספסל. זה סיפור שנוגע לכל אחד מכם. כי בלי ששמתם לב, גונבים לכם את המדינה מתחת לאף. הספסלים הציבוריים שחשבתם שהם שלכם? לא שלכם. הם של השלטון. הדשא בכיכר? של השלטון. המרחב הציבורי? של השלטון.
למעשה, אין יותר ציבורי. יש של השלטון.
אגב, האם ראיתם אזכור לזה בכותרות העיתונים? האם מהדורות החדשות הקדישו לכך זמן אוויר? לא. למה? תיכף.
ג. השבוע ישבתי לשיחה עם חברים. דיברנו על ריכוזיות. זה באמת מדהים שפתאום מילה מהמדורים הכלכליים בעיתון הפכה לנושא לשיחה יומיומית. תוך כדי שיחה הבנתי סופית מה גודלה של האשליה שאנחנו מספרים לעצמנו, האשליה לפיה אנחנו חיים בדמוקרטיה. כי מה יש לנו כאן: 10 משפחות השולטות בכל ענפי המשק. אנרגיה, פיננסים, תקשורת המונים, טלפוניה, מזון והרשימה עוד ארוכה.
חלק אדיר של המשק, נמצא בידיי המשפחות האלה, תודות להפרטות של השנים האחרונות. מיעוט זעיר (ועשיר!) שולט. בנוסף לריכוזיות הזו, אין תחרות. המשפחות האלה הן חברות. הן קליקה סגורה שסוגרת עניינים בזמן שאתם הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה או יושבים לשתות בירה עם החבר'ה. מתחילים לראות את התמונה?
ד. השלטון שהוזכר בסעיף 1 ו- 2, הוא חבר מאוד מאוד טוב של ההון שהוזכר בסעיף 3. חברים מה-זה טובים. ההון מרפד את היושבים בשלטון. נורא כיף להתחכך בהון ולבוא לחתונות שלו. יש שם אוכל מצוין. והשלטון שנהנה כל כך ממנעמי ההון, ממשיך ומשמן את גלגלי ההון. ובינתיים, מספרים לנו בעיתונים (ששייכים להון) ובטלוויזיה (ששייכת להון), שיש כאן דמוקרטיה נ-ה-ד-ר-ת! וכלכלה בצמיחה! ומדינה סוכריה! ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשבת לשתות בירה עם החבר'ה. כי כל כך נהדר כאן!
ה. הדמוקרטיה כאן היא אשליה. מה שיש כאן בעצם זה סוג של משטר טוטליטרי של קומץ. קומץ עשירים וקומץ אנשי שלטון. מפלגת הון-שלטון שולטת באמצעות תעמולה ושטיפת מוח בנתיניה. שזה אתם. אנחנו. הסיבה שהמשטר הטוטליטרי הזה מצליח נעוצה בערמומיותו. מספרים לנו שיש כאן דמוקרטיה, לא מפעילים עלינו כוח צבאי כמו במשטרים טוטליטריים קלאסיים, אבל מסממים אותנו בטלוויזיה רוויית פרסומת המעודדת תרבות צרכנית ממסטלת (תקנו מותג – תהיו מאושרים!), ושולטים בנו באמצעי פשוט, כל כך פשוט, כל כך יותר יעיל ומתוחכם: כסף.
ו. כסף הוא כוח. כסף הוא האמצעי המודרני בתרבות המערבית והלכאורה חופשית – לשליטה. חופשית לכאורה, כי מה חופשי כאן אם כולם רצים אחרי כסף, כדי להוציא עוד כסף, על סמלי מעמד ויוקרה שמעידים על… כסף. מה חופשי כאן אם התרגלנו לחשוב שאם רק יהיה לנו כסף נהיה מאושרים. ואז אנחנו רצים להוציא כסף על סמלי כסף, ומכניסים לעשירים עוד כסף, שמשמנים את השלטון בעוד כסף, ובסוף מה איתנו…? אה כן, אנחנו הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה ויושבים לשתות בירה עם החבר'ה. אז מה חופשי כאן, אם בזמן שאנחנו מוחים על כך שאין כסף מינימלי לקיום בכבוד שאינו מבקש סמלי מעמד, אנחנו מוצאים את עצמנו מגורשים מהספסלים שלנו? איפה החופש שחשבנו שיש לנו? איפה הוא בדיוק?
ז. לפני שבוע מת חסר בית שאומץ על ידי מאהל המחאה בכפר סבא, לאחר שמחלקת הרווחה בעיר התעלמה מדיווחי אנשי המאהל על מצבו הקשה של האיש. הרשויות ידעו, התעלמו, האיש מת. באמצע הלוויה שהייתה ביום ראשון השבוע, ניתקה העירייה את החשמל במאהל המחאה. למחרת חילקה צווי פינוי למאהל. לעירייה יש כוחות, זמן ומשאבים לפנות חסרי דיור שאין להם לאן ללכת. לאותה עירייה אין כוחות, משאבים או זמן לטפל באותם חסרי הדיור עד כדי כך שהם מתים.
ח. תסמונת ועד הבית. מכירים מישהו שרוצה להיות בוועד הבית? מישהו שאוהב להיות בוועד הבית? אף אחד. מי רוצה לעשות את העבודה השחורה? אף אחד. אז נוח לנו. נוח לנו שיש מישהו אחר שעושה לנו את העבודה השחורה ומפנה לנו את הזבל. רק מה… עכשיו אנחנו משלמים. בחרנו שלא לנהל את עניינינו, בחרנו להעביר לאחרים לעשות זאת, ובאופן כנראה ממש לא מפתיע, אבדנו שליטה על הבית. איבדנו שליטה ואיבדנו את הבית.
ט. דגים לא רואים את המים. אני משאילה את המשפט הזה מתחום אחר כדי לומר מילה על אנשים מצוינים שיש בתקשורת ובבתי המשפט. ברשות השופטת, זו שאמורה לדאוג לכך שהחופש שלנו יישמר, יושבים שופטים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. גם בתקשורת, הרשות הרביעית זו שגם כן אמורה לפקח על כך שהחופש שלנו נשמר, יושבים עיתונאים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. אבל דגים לא רואים את המים. הפסקנו לראות את המים כולנו. אט אט נשבנו בתוך הקונספט הלכאורה חופשי-דמוקרטי הזה ואין לנו מושג מה קורה כאן. ועיתונאים, ועורכים, ושופטים שמוציאים צווי פינוי נגד דרי רחוב (להתפנות לאן הם אמורים בדיוק?) – לא רואים. נתפסים לקטנות, לתקנות, ולא רואים את התמונה הגדולה. לא רואים שמדינה שאמורה לשרת את כלל אזרחיה, מקצצת את כנפיהם אט אט, דק דק.
י. הסתייגות נדרשת: יש שופטים, יש עיתונאים ויש גם פוליטיקאים שכן רואים את המים. בעיה: הם מעטים.
יא. מטריקס. אנחנו חיים במטריקס. ולא, עוד לא התעוררנו לגמרי. עוד לא התעוררנו לגמרי, כי רק על הסרטון שבו רואים אדם שנעצר על כך שישב על ספסל, אנחנו צריכים לצאת להפגנה של מיליונים. רק על הסרטון הזה, עיתונים במדינה דמוקרטית מתוקנת היו צריכים לצאת במהדורה מיוחדת. לוקחים לנו את המדינה מתחת לאף, ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשתות בירה עם החבר'ה. ומרוב עבודה, טלוויזיה ובירה – אנחנו לא רואים בעיניים את מה שקורה באמת.
יב. זה הזמן שלנו להתעורר ולקחת שליטה חזרה לידינו. זו המדינה שלנו, זה כדור הארץ שלנו. אנשי השלטון עובדים בשבילנו. לא הפוך. את הכוח שנתנו בידיהם, אנחנו יכולים וצריכים (!) להחזיר לעצמנו. הגיע הזמן להתעורר באמת, לא כמעט, לא ליד, לא קוטג' ולא יוקר מחייה, הגיע הזמן להבין שאנחנו נתינים נרצעים במשטר טוטליטרי של הון-שלטון, הנשען על תרבות צרכנית מסממת. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה.
זה תלוי רק בנו.
יג. אם משהו מבליל המחשבות הזה עושה לכם היגיון, ב- 15 באוקטובר אתם חייבים לצאת לרחוב.
