כל הזמן אני שומעת אנשים סביב שאומרים שהנה יצאו חצי מיליון איש לרחובות בקיץ וכלום לא השתנה בישראל. ואני דווקא חושבת שהרבה מאוד השתנה.
קודם כל נהיה גרוע יותר. זאת עובדה.
גלי התייקרויות ששוחקות עוד יותר את כוח הקנייה שלנו, כלומר את הכסף שיש לנו ביד; עוד ועוד משפחות זכאיות לדיור נזרקות לרחוב; הגברת השיסוי בין המגזרים השונים בחברה הישראלית; צמצום הולך וגובר של חירויות הפרט, חופש הביטוי והמחאה; תקשורת תחת מתקפה חסרת תקדים; הרשות השופטת תחת התערבות פוליטית מסוכנת וקיצונית; דמוקרטיה מאושפזת במצב של קומה.
לא חסרות דוגמאות לכך שהמצב בישראל גרוע יותר מאשר היה טרם פרוץ המחאה. למעשה, זה לא מפתיע, שכן רוב האירועים הינם תגובה ישירה של השלטון לנוכח המחאה, שאותה הוא חפץ להשתיק ולחסל.
אבל….
אבל!
עוד דברים השתנו מאז הקיץ, ובזכות הקיץ. קרו המון דברים טובים. מה טובים, מדהימים!
רבים בציבור הישראלי החליטו פשוט לעשות…
חסרי דיור התאגדו יחד כדי להילחם על זכויותיהם ויצרו קהילות חמות של תמיכה, מחאה ופעילות משותפת; מעמד הביניים התחיל לצרוך אחרת, בין אם לצמצם קניות מיותרות, ובין אם לברור היטב ממי לקנות; ביקורת הולכת ומתפשטת על התכנים הירודים בטלוויזיה ורבים שמסיימים את הרומן עימה; עיתונאים הקימו ארגון עובדים חדש שידאג לזכויותיהם; עיתון קואופרטיבי נולד; בנק חברתי נרקם; עשרות פעילים עולים לכנסת מדי שבוע לפקח על העבודה הנעשית שם ולדווח לציבור; עשרות פעילים מפקחים ומדווחים על הנעשה במועצות המקומיות; שיתופי פעולה של יהודים, ערבים ומגזרים שונים; האנשים הנלחמים מול המערכת מבינים לראשונה שהם לא לבד; אנשים שאינם גומרים את החודש מבינים סופסוף שזו לא אשמתם, ועוד ועוד.
המכנה המשותף של כל הדברים שקרו וקורים, הוא ההתעוררות של הציבור בישראל למודעות ובעקבותיה לעשייה. במקום לשבת ולקטר, אנחנו עושים. ולא רק עושים. בזכות ההבנה שלנו שיחד אנחנו כוח, אנחנו מתאגדים ומתאחדים במפגני סולידריות שלא נראו כאן קודם. והאיחוד הזה, לצד המודעות של המצב ושל כוחנו ויכולותינו לשנות, הם הם המהפכה.
הנה, לראשונה הציבור הישראלי מתחיל לקחת אחריות על חייו.
כלום לא השתנה??? הדבר הכי מדהים קרה! ישראלים פשוט לוקחים אחריות על חייהם ועושים… לא יודעת מה אתכם, מבחינתי זה וואו.
מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בסוף יולי 2011 אני כותבת כאן על המהפכה (וגם עושה מהפכה תוך כדי…). מאז שהתחלתי לכתוב מהפכה נוספו למעגל חבריי כאן כ- 1,100 חברים חדשים, ועוד כמאתיים עוקבים בטוויטר שמעולם לא היה לי בו חשבון קודם. אני מעריכה שכ-200 מאלה שנוספו, הם פעילים במהפכה שאותם אני מכירה אישית. אבל אלה שאינני מכירה אישית, שנוספו ושממשיכים להתווסף מדי יום, הם עדות חיה וברורה עבורי, לכך שלמרות ההחשכה התקשורתית שיש סביב המחאה, המעגלים מתרחבים.
זה עדות עבורי לכך שהכמיהה לשינוי לא התאדתה, ושההחשכה לא תוכל לה. זה גם עדות עבורי להצלחת התקשורת האלטרנטיבית שאנו מייצרים ומפתחים, אם זה אתר המחאה הרשמי J14, או אם זה כל מה שאנחנו כאן כותבים ומשתפים בפייסבוק ובטוויטר. יצירת האלטרנטיבה התקשורתית שבה איננו תלויים בבעלי ההון או השלטון לצורך העברת מידע ומסרים, הם חלק מהמהפכה, והם גם אלה שמאפשרים את התקדמותה.
כך שכרגיל, הכל קורה, הכל מתקדם, וגם הטוויסטים בעלילה והמהמורות בדרך לא יסיתו אותנו מהמסלול הבלתי נמנע – בריאה של חברה הגונה שפויה וצודקת, הקמת מדינת הצדק החברתי, יצירה של עולם של צדק חברתי.
מי שעוקב אחר הכתיבה שלי כאן רגיל למצוא אותי לרוב בסטייט אוף מיינד אופטימי ומלא אמונה בכוחנו. ואכן רוב רובו של הזמן – כך אני מרגישה. אבל יש רגעים קטנים בדרך, וזו דרך כבר של חמישה חודשים, שבהם אני לפתע – לרגע – מתעייפת. מתעייפת מלחשוב על כך שהשינוי שאני רוצה ושואפת אליו הוא כל כך רחב היקף, כל כך עמוק ובסיסי – שלרגעים קטנים זה פשוט נראה גדול מדי. מה באמת נוכל לעשות כאן שינוי? זה אפשרי? הרי הכוחות שפועלים מולנו הם כל כך חזקים… איך נוכל ליצור את השינוי?
רגעים של בחינה ותהייה.
כזה רגע היה לי הבוקר פתאום. אני לא זוכרת מה קדם לו, אולי אלה הם אירועי אמש סביב איומי המשטרה למנוע ממסיבה חוקית להתקיים תוך ציון שהמשטרה היא הריבון (WTF???) וההבנה שהשלטון ימשיך להקשות את ידו על המחאה, אולי זה הצטברות הסימנים המעידים על כך שיהיה יותר ויותר קשה לסחוף את הציבור בזמן שיש תעמולה הון-שלטונית-צרכנית מעוורת ובלתי פוסקת…
אבל הרגע הזה עבר [:-)!] לשמחתי הרבה – והכל בסדר. לא רק בסדר, מעולה. לא רואה ממטר כרגיל, ונחושה באופטימיות שלי שזה אפשרי. ולא כי אני מייחסת לכל פעולה שלי או לכל אות שנכתבת כל כך הרבה כוח, כמו הידיעה שאנחנו כולנו באחדותנו, בכל פעולה שלנו או בכל אות שנכתבת או שיתוף, ממשיכים לקדם את הדבר הגדול ביותר שקרה בישראל אי פעם. וכמו שכתב אשר שכטר בדה מרקר: זו לא הכלכלה, זו הדמוקרטיה.
ואני עוד מרשה לעצמי ללכת עוד צעד אחד קדימה ולהרחיב את היריעה:
המהפכה השורשית שבבסיס מה שקורה כאן ובעולם אינה רק מהפכה כלכלית, חברתית או אפילו משטרית. זוהי מהפכה כלל תרבותית. אנו עדים בארץ ובעולם לקריסתה של התרבות המערבית כפי שהכרנו אותה. זה פשוט לא עובד יותר. המרכיבים הכלכליים או המשטריים הם רק חלק מהתמונה והם משקפים גם את הערכים התרבותיים שהולכים וקורסים בזה אחר זה.
אנחנו כאן ואחינו בעולם מזהים שזה פשוט לא עובד בשבילנו יותר. לא העבדות המודרנית, לא הניכור התרבותי, לא הסימום הצרכני, לא התחרות, לא הפילוג, לא אשליית החופש השקרית, לא אשליית הריבונות השקרית, לא הבדידות.
בני האדם זועקים למשהו חדש – ואני אומרת גם משהו ישן ישן מקדמת דנא, שהתקיים לאורך 2.5 מיליון שנה בפרהיסטוריה האנושית: חיים של קהילות, חיים של שיתוף, חיים של הסתפקות במה שצריך ללא תאוות בצע לצבור כוח תוך רמיסת האחר.
המין האנושי התעורר לזהות שהגענו למצב של מחסור חמור באהבה. אהבה לסביבה שאוהבת אותנו בחזרה כשאנו טובים אליה, אהבה במערכת חברתית שרואה את הפרט שבתוכה, אהבה של איש לרעהו.
וזוהי המהפכה התרבותית הכלל עולמית הזו שאנו לוקחים בה חלק וחווים אותה מתקדמת יום יום: מהפכה של חיבור בין אדם לסביבתו, בין אדם לרעהו בין אדם לעצמו. מהפכה של אהבה.
חדר המצב של המחאה החברתית הוקם ב- 30 באוגוסט לקראת "הפגנת המיליון" שאליה הגיעו כחצי מיליון בני אדם, שיא בהיסטוריה של מדינת ישראל. לאחר ההפגנה הפך חדר המצב לגוף תקשורת אלטרנטיבי, מעין "סוכנות הידיעות של המהפכה", המדווח על המתרחש במחאות בארץ ובעולם, ומניע לפעולה. כיום יש למעלה מ- 16,000 מנויים על חדר המצב, ובשבוע ממוצע בין 200,000 ל- 300,000 איש נחשפים לתוכן כלשהו שפורסם בחדר. בשבועות שבהם היו התרחשויות דרמטיות (מעצרה של דפני ליף, הצתתו של משה סילמן), הגיע חדר המצב ליותר מחצי מיליון בני אדם. הפוסט הבא פורסם במקור אצלי בפייסבוק יומיים לאחר הפגנת המיליון (5.9.11) והוא מתאר את הקמת חדר המצב. חשוב לומר לפני כן שאלה היו ימים לא פשוטים למחאה החברתית. ערוצי הטלוויזיה כבר החלו להפנות כתף קרה ולא רק שהפסיקו לסקר את הנעשה, הם גם הראו שוב ושוב אוהלים נטושים כשהמסר שהעובר לציבור: המחאה בשלבי גסיסה. בתוך אווירה נטולת באזז תקשורתי ועם שיח שלילי כלפי המחאה, יצא לדרך חדר המצב שמטרתו הייתה פשוטה: לעורר באזז מחודש, להחזיר את המחאה למרכז הכותרות והמהדורות, ולדאוג שכל אדם במדינת ישראל ידע על הפגנת המיליון, וישאף להגיע אליה. אז כך זה התחיל.
שישה ימים לפני אירוע "צעדת המיליון", החליטו אמנון דפני ובועז נול להקים חדר מצב לקראת האירוע. המטרה: לעשות היסטוריה. להפוך את האירוע להפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל. אמנון הוא אחראי המדיה במטה המחאה החברתית. אמנון הוא אקטיביסט כבר 15 שנה, ולפני שנה וחצי החל להקים רשת חברתית שמחברת בין כל האקטיביסטים בארץ. אמנון חלם על המחאה הזו, כבר לפני שנה וחצי. כשהוא שמע על היוזמה של דפני ליף לפתוח אוהל בשדרות רוטשילד, הוא יצר עימה קשר, ומאז הוא במטה המחאה. הוא הקים את האתר הרשמי של המחאה J14. אמנון ובועז מכירים בחייהם האישיים. בועז הוא יזם. עבד במטה הבחירות של ברק אובמה בקמפיין לנשיאות. לפני כשלוש שנים עבד עם ביל קלינטון כעוזר אישי. בועז תרם לא רק את רעיון חדר המצב אלא גם את דירתו הפרטית בתל אביב.
ביום שני, שישה ימים לפני הצעדה, פרסם אמנון באתר המחאה רשמי הודעה על הקמת חדר המצב וקריאה למתנדבים לשלוח מייל עם רזומה קצר. אחרי שקיפלתי את האוהל שלי בשדרה שלושה ימים קודם, ראיתי שהתפנו לי איזה חמש דקות ביום, והחלטתי לשלוח מייל הצטרפות. כתבתי קצת על עצמי וחיכיתי לתשובה. בשלב התמים ההוא עוד כתבתי סטטוס על כך והוספתי: "נראה לאיזה משמרת ישבצו אותי".
קיבלתי ביום שלישי בבוקר מייל. אחר הצהריים פגישת פעילים ראשונה ותדרוך. כתובת ושעה. באותו יום הבנות שלי היו איתי כל היום. מיד הרמתי טלפון לבייביסיטר שלי שהזיזה עבורי פעילויות אחרות שהיו לה. רגועה כשהבנות שלי בידיים מעולות נסעתי לתל אביב.
הגעתי לדירה. בסלון מסודר ויפה ישבו כבר כמה אנשים. רובם לא הכירו זה את זה. אני לא הכרתי איש. התחלנו לדבר על מה עושים. תוך מספר שעות הסלון שינה את פניו. בריסטולים שנכתבו עם תדרוך לפעילים נתלו על הקירות, מפת ישראל, טבלאות, מונה דיווחים מהשטח – הסלון היפה הפך לחדר מצב.
לאט לאט נוצרו משימות ותפקידים לאנשים, שרק שמחו לקחת על עצמם עוד ועוד עבודה. רחלי טיפלה בארגון המשמרות של המתנדבים. טימור עבדה מול הצוות הגרפי והרימה בעצמה את קמפיין עסקים סוגרים במוצ"ש ויוצאים להפגין. כל אחד לקח לו משהו, ותוך כדי כולם כולם המשיכו לעבוד יחד על שינוי התודעה ברשת: יש הפגנה במוצ"ש – כולם באים.
כמה מחברי חדר המצב, עם כרזת קמפיין: "חמש עלי". כל אחד בא להפגנה ומביא איתו עוד חמישה אנשים.
הימים שכנראה התחלפו בלוח השנה, נדמו כיום אחד ארוך שמשכו חמישה ימים. החיים הרגילים של כולנו עברו לשיחה ממתינה. נדבר אחרי ההפגנה.
האנשים שהגיעו לחדר המצב להתנדב היו חדורים כולם ברצון לייצר שינוי בישראל, מלאי אמונה שניתן לעשות זאת, מלאי מרץ לדאוג שזה יקרה. אנשים הגיעו עם הילדים שלהם, בני הנוער ישבו לעבוד איתנו וגייסו במרץ את בני גילם ברשתות שלהם, וככה עבדנו מסביב לשעון במשך חמישה ימים רצופים.
גם הבנות שלי הגיעו בימים הבאים איתי לחדר המצב. שתיהן צעירות עדיין מכדי להיות מחוברות לרשתות חברתיות, אבל הן עזרו בהצעת כיבוד למתנדבים, קישוט וציור של שלטים, והן היו גם אחריות על מדד העליזות בחדר.
סך הכל קרוב לשבעים איש הגיעו במהלך הימים לחדר המצב, במשמרות מתחלפות. בכל פעם כשהגיע מתנדב חדש הוא היה זוכה לתדרוך מאחד הוותיקים הפנויים. ותיק הוא מי שנמצא כבר כמה שעות.
יוצרים באזז
ביום חמישי בלילה אמנון יזם הפסקת עבודה וסיעור מוחות. מה עשינו עד כה, מה עובד, מה לא עובד, מה כדאי לעשות. אנשים זרקו רעיונות ואני לא יודעת איך זה קרה אבל התחלתי לרכז את המשימות שהצטברו על השולחן בחדר. ואני בכלל תהיתי לאיזו משמרת ישבצו אותי.
בשישי ושבת כבר הצלחנו לגייס כמה אומנים ואנשי תקשורת שיבואו לתמוך ולתת עוד דחיפה. חמי רודנר, גלעד כהנא מג'ירפות, דליק ווליניץ הגיעו לחדר המצב. אחרים שלחו סרטוני תמיכה: אלון גל, דנה ספקטור, דורי בן זאב, ירמי קפלן ועוד ועוד. כל מי שפנינו אליו, מיד נענה בהתלהבות.
עם גלעד כהנא שמתקשר לחברים לומר להם לבוא להפגנה
חמי רודנר מתקשר לדנה ברגר: "בואי להפגנה ותביאי איתך עוד חמישה אנשים". ערוץ 10 מצלם.
הייתי יכולה לכתוב כאן ספר שלם רק על כל אחד מהאנשים שהגיעו לעבוד בחדר המצב. גם כשמישהו היה הולך הביתה, הוא עוד היה ממשיך לעבוד מהבית. עונה לטקבקים, מפרסם ברשת, מעדכן, דוחף, מפיץ. כל הזמן תקשרנו אחד עם השני גם כשהיינו בבית, העבודה נמשכה 24 שעות ביממה ללא הפסקה.
האווירה בחדר הייתה מחשמלת. כל הזמן ראינו איך התגובות ברשת הלכו וגברו ואיך ההיענות של אנשים לבוא להפגנה, הולכת ועולה. ראינו את המספרים רצים למעלה. לי היה ברור שאנחנו עושים כאן היסטוריה. שהדבר הזה שאנחנו עובדים עליו בדירה אחת בתל אביב הולך להירשם בדברי הימים. מרוב עומס עבודה לא היה לי זמן להתבונן על זה לרגע בשקט, אבל הרגשתי כל הזמן שזה גדול, שזה גדול מאיתנו, שזה גדול מהחיים.
וככה, יחד עם יוזמי המחאה, עם מוביליה, ועם עוד אלפי פעילים בכל רחבי הארץ שעובדים שבועות במהפכה הבלתי נתפשת הזו, עשינו זאת. במוצאי שבת, בשעה שבע וחצי בערב, סגרנו את הלפטופים, לקחנו את השלטים ויצאנו לקחת חלק בהפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל.
