פורסם במקור ב- 2 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ועלה אח"כ גם בסלונה
טוב.
עד עכשיו הייתי מעודנת ביחסי כאן לנושא הבא, עכשיו הגיע הזמן להסיר את הכפפות.
בואו נדבר על חינוך חינם החל מגיל 3 חודשים. זוהי אחת הדרישות הרשמיות של יוזמי המחאה ותומכיה. צעד קטן בכיוון הזה אף ניתן היה למצוא בהמלצות ועדת טרכטנברג שהמליצה להתחיל ליישם את החוק שכבר קיים: חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 (ועוד נדבר בהזדמנות על מרכיב החובה – שרק מלכתוב את המילה, רועדת לי הזרת בהתקוממות).
אז לכאורה, כל אנשי המהפכה, יוזמי מחאת העגלות והציבור בכללותו מרגישים שרק אם ביבי היה אומר כן לחינוך חינם מגיל 3 חודשים – כמה טוב זה היה. איזה הישג.
אבל לא.
לא יהיה בזה שום הישג. אם כבר משהו, אז זה יהיה ירייה לעצמנו ברגל.
כי חוק כזה לא רק שהוא אינו טוב לחברה שאני רוצה לברוא כאן, הוא גם חותר תחת הערכים הבסיסיים ביותר שמנסה לקדם המהפכה שלנו.
כי מה בעצם המסר שעומד מאחורי חינוך חינם מגיל 3 חודשים? מסר פשוט: מבוגרים לצד אחד של החברה, תינוקות וילדים רכים לצד השני. יש כאן מסר של פירוד, ריחוק והדרה של ילדים מחיק הוריהם ומחיק החברה. המסר הזה מקבע את הנורמה שילדים צריכים לגדול שעות רבות ביום, כל יום, הרחק מאביהם או מאמם – וכל זה בגיל הכל כך רך בשנים – שלושה חודשים. בדיוק הזמן שבו הם זקוקים להוריהם יותר מכל.
במאמר שפרסמתי לפני כמה שנים ב"הארץ" תחת הכותרת: "חופשת גידול ילדים", תיארתי מחקר בריטי שבדק כיצד מושפעת התפתחותם של תינוקות ופעוטות מזהות המטפל שלהם. מסקנת המחקר הייתה פשוטה: ילדים שגדלים בבית עם אמם (ואני מרחיבה גם לאביהם) מתפתחים טוב יותר חברתית ורגשית מחבריהם המטופלים במסגרות האחרות.
האמת, זה לא ממש מפתיע כשחושבים על זה, לא? זה לא ממש מפתיע שתינוקות ופעוטות מתפתחים הכי טוב לצד הוריהם. זה הרי סוג של אמירה טריוויאלית.
ואמנם, יש מדינות מתוקנות באירופה שרואות חשיבות בגידול התינוק או הפעוט על ידי הוריו והן מתייחסות לכך תקציבית. חופשות הלידה הממומנות על ידי המדינה נמשכות שנה, שנתיים ובמימון חלקי אף יותר. מקומות העבודה של ההורים נשמרים למשל בגרמניה 3 שנים.
אני רוצה להזכיר שבעודנו מתגעגעים למדינת הרווחה שהייתה כאן לפני 30 שנה, בואו ניזכר שבישראל עד שנות ה-70 לערך, היה מאוד מקובל שילד נשאר בבית עד גיל 4. רובנו כאן, לא יצאנו למשפחתון בגיל 3 חודשים. זה לא היה מקובל אז.
מדינה שמעודדת את אזרחיה לגדל את ילדיהם בשנים הראשונות בבית מרוויחה בטווח הארוך. המדינה תיצור חברה פחות אלימה ויותר בריאה בנפשה ויש לזה ערך כלכלי רב: למשל פחות פשיעה או פחות מחלות. זה אומר הגדלת הסיכוי בבגרות לחיים עצמאיים ברווחה אישית, שיביאו לפחות הישענות על מוסדות המדינה. הדברים האלה מעבר להיותם ראויים ורצויים, הם גם שווים הרבה מאוד כסף.
אולם זה דורש חשיבה והשקעה לטווח ארוך. ובמקום לראות את התרומה המיידית לכלכלה שיש היום להורה שיוצא לעבודה בתום שלושה חודשי חופשת לידה, יש צורך לראות את הערך הכלכלי והחברתי דווקא בכך שהוא מגדל את ילדיו בשנים הראשונות בביטחון המחזק של הבית.
אולם לא די במימון "חופשת גידול ילדים" שאני מציעה כאן. חשוב לתת להורים שיבחרו להישאר בבית מערך חברתי תומך להן ולילדיהם כמו הקמת מרכזים למשפחה, ששם ייפגשו ההורים זה עם זה ולילדים תהיה חברה שוקקת.
ודקה לפני שאני מקבלת כאן מטח של עגבניות רקובות מהצד הפמיניסטי של הדיון שייטען שאני רוצה להחזיר נשים לתפקיד המסורתי שלהן, אומר זאת: שורש הפמיניזם טמון בבחירה החופשית של האישה לעשות כל שתרצה. ואם אישה מרגישה חיבור עם אמהותה ובוחרת לממש זאת כל שעות היום למשך כמה שנים – אין מסר פמיניסטי מזה. בדיוק כפי שלא נחשוב שאב שבוחר לגדל את ילדיו בבית למשך כמה שנים, עשה בחירה נחותה. חופש הבחירה הוא לב העניין. והיום – אין כזה. היום נשים רבות שרוצות להיות אמהות במשרה מלאה, לא יכולות להרשות את זה לעצמן משיקולי פרנסה. הן חייבות לצאת לעבוד. מה פמיניסטי בזה?
אנחנו נמצאים בתקופה שלא תאמן של מהפכה תודעתית, של בחינה, התעוררות והתנערות מנורמות תרבותיות מעוותות. זה הזמן לקחת עוד נורמה, לחקור אותה ולבחון אלטרנטיבות שלה. הבחירה במשפחתון או מטפלת בגיל שלושה חודשים או לחילופין להישאר עם הילד בבית, צריכה להיות בחירה מושכלת ולא התנייה תרבותית שאותה עושים כאוטומט. אחד ממסרי המהפכה שלנו צריכים להיות שילדים לא מגדלים יותר באוטומט. הרי זה בדיוק ההתעוררות שכולנו חווים: אנחנו מבקשים להפסיק להתנהל כאוטומטים בתרבות דכאנית, אז הנה ההזדמנות לצאת מהאוטומט התרבותי שלנו כהורים.
באופן אישי חשוב לי להדגיש שאני תומכת בכל בחירה של כל אם ואב. אין לי ביקורת על בחירה אישית כזו זו אחרת כי ברור לי שלכל משפחה יש את הבחירה הנכונה לה ואין בי כל שיפוט. כולנו כהורים עושים כמיטב יכולתנו, לאור שיקלול כל צרכי המשפחה ולפי תפישת עולמנו. זה לגמרי אישי. אבל בהחלט יש לי ביקורת על מדינה שלא מאפשרת בחירה. מדינה שלא מאפשרת אלטרנטיבה לקיום כלכלי בכבוד להורה המגדל את ילדיו.
אבל המסר שלי כאן חורג הרבה מעבר לכסף: אנחנו חיים בתרבות שלא מעניקה לגידול ילדים על ידי הוריהם לגיטימציה ראויה. כי הרי מי שמגדל את ילדיו במשרה מלאה (בפרט אם אלה הן אמהות) הוא נחות יותר חברתית ("עקרות בית") מאותם אנשי קריירה ש"מגשימים את עצמם". לכתוב דוחות מאזן רווח והפסד נחשב יותר מלגדל נפשות רכות ואהובות. לגדל ילדים זה לא ביג דיל. זה עבודה למטפלות וגננות שמתומחרת בפרוטות. לגדל ילדים זה סתם. זניח. שולי.
תגידו, אנחנו יצאנו מדעתנו?
ברמה הפרקטית, כמהפכנית בדם, הדרישה שלי לצדק חברתי כוללת צדק חברתי לילדים ולהוריהם. מי שרוצה לצאת לעבוד בתום חופשת לידה, שיקבל את המימון לחינוך החיצוני שהוא מרגיש שראוי למשפחתו. ומי שבוחר לגדל את ילדיו בעצמו במשך כמה שנים, שיקבל את המימון לחינוך המשפחתי הזה שהוא מרגיש שראוי לו ולילדיו. שתי אלטרנטיבות, שתי דרכים, חופש בחירה. זה הצדק החברתי שלי.
מי שעוקב אחרי הכתיבה שלי כאן בחודשיים האחרונים על רוח המהפכה כמו שאני רואה אותה, יודע כבר שעבורי לב המהפכה הזו הוא החיבור בין כולנו בני האדם. הסולידריות, האחווה והרצון לחוות חזרה את הביחד האנושי המרגש כל כך. אינני מבינה כיצד אנו יכולים לבקש סולידריות בין כולנו, בלי להכליל את ילדינו בזה. המהפכה שלנו צריכה להתחיל בזה.
