ארכיון הקטגוריה: כללי

באנו לעבוד

לאור מחלוקת פנימיות וחיכוכים רבים בין קבוצות שונות במחאה החברתית, נכתב הפוסט הזה.
פורסם בפייסבוק ב- 28 בדצמבר 2011

לפני יומיים אבא שלי התקשר.
"נו, מה חדש במהפכה?", שאל. "הכל טוב! עובדים!", עניתי בחיוך. "ולאיזה מחנה את שייכת?"… מחנה? מואה?
כמה מילים נשפכו בחודשים האחרונים על הפוליטיקה הפנימית של הפועלים והפעילים במהפכה. הוא לא בסדר כי הוא בוחר ככה, היא לא בסדר כי היא עושה אחרת, ההם לא בסדר כי כך הם פועלים, וכו' וכו' – ביקורת לרוב.
ואני בתחושה – שכל זה – הבל הבלים.
הבל הבלים כי המהפכה הזו שאנו עושים, והעולם החדש המופלא הזה שאנו יוצרים, גדולים באלף רמות מעל הפוליטיקה הפנימית או הבחירה האישית של כל אחד מאנשי המהפכה. זה פשוט שולי. זניח. לא משנה דבר.
אפשר לפעול כך, אפשר לפעול אחרת, לכל אחד יש דעה איך דברים אמורים היו להיעשות לו הוא היה עושה אותם. אבל האמת היא שזה לא משנה.
כי כל אחד יכול לעשות רק את מה שהוא יכול לעשות.
אבל אני מקפידה לזכור:
כל אחד גם עושה הכי טוב שהוא יכול לעשות. הכי טוב. בחיי. בדקתי. יש לי הוכחות.
טוב, לא באמת, אבל לי זה ברור. ברור לי לחלוטין שכולם כאן נותנים את המיטב שלהם על פי אמונתם. ברור לי לחלוטין שאין אדם אחד במהפכה הזו שלא עובד עם לב נקי וטהור. לכולם אמונה נחושה בשינוי ההכרחי בסדרי עולם, ולכולם הדרך האישית שלהם ליצור עולם כזה.
פוליטיקה פנימית לא מעניינת אותי.
מעניין אותי לעבוד.
וברור לי, שתמיד יהיו כאלה שיאהבו יותר או פחות את מה שאעשה. זה בסדר. זה מותר. אי אפשר לרצות את כולם.
אבל המצפן הפנימי שלי, הוא היחיד שיכול להוביל אותי קדימה. כי רק אני יכולה לדעת מה נכון לי לעשות בכל רגע נתון.
אני שומעת רבים שאומרים שצריך לפעול בצורה כזו או אחרת. שכן צריך ארגון גג, שלא, שהכל צריך להיות ככה או אחרת. ואני שואלת את עצמי? מאיפה אנחנו יודעים? מאיפה אנחנו יכולים להיות כל כך בטוחים שדווקא דרך א' עדיפה על דרך ב'?
האמת היא, שאנחנו לא יודעים. והאמת היא שכל הקטרוגים על דרך כזו או אחרת הם בגדר ספקולציות. אנחנו לא יודעים כי אנחנו לא קוראי כדור בדולח. והעתיד – וזה נתון – בלתי ניתן לחיזוי.
אז מכיוון שאין לנו בעצם מושג קלוש מה יביא לתוצאה כזו אחרת, על אף דעותינו המנומקות לעילא ועילא, אולי קל יותר יהיה – פשוט להמשיך לעבוד.
וזה לא שיש לי ביקורת על כך שיש ביקורת. זה טבעי. זה מובן.
אבל נדמה לי, שזה לא צריך להיות הפוקוס.
הפוקוס צריך להיות הדבר עצמו. מ ה פ כ ה.
ואולי הדבר החשוב ביותר שלא הצלחתי להגיד בכל הטקסט הלא סדור הזה, הוא זה:
יש נטייה בתרבות המערבית לחשיבה נגטיבית. לחפש אשמים. להתמקד בחצי הכוס הריקה. כמה משהו לא בסדר. וכמה זה נורא.
אני רוצה להציע שהמהפכה שלנו תתחיל בהחלפת זוג המשקפיים שלנו: בואו נתחיל להתמקד במה טוב. למה דווקא דרך X שבחר פעיל Y היא משרתת ומקדמת את המהפכה. אולי דווקא הבחירה שמעוררת בנו כזו התנגדות וכזו שיפוטיות באופן ראשוני – אולי דווקא היא בדיוק מה שהמהפכה צריכה?
כולם המומים למשל מזה שיש איזה פיצול לכמה ערוצי פעולה. זה אסון. זה נורא. ואני אומרת – דווקא. דווקא טוב. אינני יודעת איך בדיוק, אבל אני מתמקדת בשאלה: איך דווקא זה, בהינתן שכך קרה – איך דווקא זה בא לשרת אותנו ולהיטיב עם קידום המהפכה?
אני חיה מתוך הנחה בסיסית בחיים, שכל מה שקורה הוא טוב. זו תפישה תועלתית פילוסופית שבחרתי בה. ואם לחדד: אם משהו קורה – סימן שהוא טוב. כן, עד כדי כך. הבחירה הזו הוכיחה את עצמה בפניי אינספור פעמים. בדיוק כשחשתי שדברים נוראיים מתרחשים בחיי, בחרתי לראות איך המהמורה הזו מועילה לי. בהתחלה לא ידעתי איך. רק שאלתי. רק חיפשתי תשובה. אבל התשובות הגיעו. הגיעו – ובגדול. המציאות הראתה לי כיצד היא מיטיבה איתי, כשאני מחפשת את הטוב שבה.
וזה מה שאני מציעה בעצם כאן.
בואו נהפוך את נקודת המבט שלנו. בואו נתחיל לבחון כל מה שקורה בעיניים חדשות. בואו נפסיק לחפש מה לא בסדר וכמה זה לא בסדר, ונתמקד בטוב. נחפש מה טוב במה שקורה, ואיך זה – ודווקא זה – משרת אותנו. הרי אין לנו שליטה על מה שהאחר עושה. יש לנו שליטה רק על עצמנו. אז בואו ניקח אחריות על הדרך שבה אנו מסתכלים על הדברים.
בואו נעשה שינוי הכי עמוק שיש. משקפיים חדשים.
בואו נשנה את השיח בינינו. שפה חדשה.
בואו נעשה מהפכה. קודם כל אצלנו. 

הם בני אדם

סטטוס בעקבות האירועים בבית שמש, עם נעמה הקטנה בת ה- 7 שחווה יריקות וקללות בעברה ברחוב.
פורסם בפייסבוק ב-24 בדצמבר 2011

בתוך כל הזעזוע המוצדק מהסיפור על נעמה בבית שמש, ילדה בת 7 שאנשים יורקים עליה ומקללים אותה, עולה שיח מאוד מתלהם בקרב חלק מהמזדעזעים.
הכעס הוא מובן. זה הרי בלתי נסבל לחשוב מה עוברת הילדה הזו, מה עוברות ילדות נוספות כמוה, ומה עוברות בכלל נשים בבית שמש ובמקומות דומים. המחשבה על זה מרתיחה ומקוממת. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהתלהמות מצדנו המשולבת בהשחרת ציבור שלם – החרדים – תועיל במשהו לנעמה, לחילונים החפצים בחופש מכפייה דתית, או לחברה הישראלית בכללותה.
אני חפצה בשיח אחר. בהתמודדות אחרת.
לצד האסרטיביות והעמידה האיתנה על הצבת הגבולות שאנו נדרשים לה, אני מאמינה שיש להשאיר את הלב פתוח.
גם ובפרט כלפי "החרדים". אני כותבת החרדים במרכאות כי אין דבר כזה "החרדים".
החרדים הם קבוצה הטרוגנית לגמרי, עם שלל זרמים וגישות. והרבה מעבר לכך, יש שם בני אדם. בני אדם ממש.
אמהות, אבות, אחים, אחיות, דודות, דודים סבתות וסבים. יש להם אמונות שונות. שונות לא רק מאיתנו, אלא גם בינם לבין עצמם. ויש להם גישות שונות לחיים. ממש כמו אצל החילונים. ויש להם רגשות. בני אדם.
אז לפני שמשחירים קבוצה שלמה, אני רוצה לזכור את זה. כי בעיניי, הדרך לפתרון מחלוקות – קשות ככל שיהיו – אינה עוברת באלימות מילולית או פיזית. אני מאמינה שכשנראה איזה בני אדם יש בצד השני, מי הם, מה הם, מה כואב להם, מה מציק להם, נדע יותר טוב איך לעמוד על שלנו ולהשיג את זה, מבלי לרמוס את הצד השני.
אני כותבת את זה, תוך שאני יודעת שזה לא פופולרי לומר.
ובפרט אני מסתכנת בלומר את מה שאומר עכשיו: הרגש הראשוני שעולה כששומעים על מה שנעמה עוברת הוא זעם טהור. והתחושה הראשונית שעולה היא שאלה היורקים עליה, אינם בני אדם.
אבל הם בני אדם. בני אדם שטועים לתפישתי, שפושעים, שחוטאים לכל אמת מוסר לדעתי, שחוטאים לכל הלכת תורה למיטב ידיעתי, שעושים מעשה נורא כלפי חסרת ישע. בני אדם שאמונתם אולי מעוורת אותם מלראות את מעשיהם. אולי. או בני אדם שחפצים בשליטה וכוח, ויש רבים כאלה, לא רק בבית שמש, ע"ע מפלגת הון-שלטון. כך או כך, אלה בני אדם.
וכן, עלינו לעמוד מול זה בגב זקוף ולומר בנחישות: "עד כאן". ולדאוג ליצור מציאות אחרת.
אבל לי ברור, שאם אני רוצה ליצור מציאות חדשה בבית שמש או בארץ או בעולם, וליצור אותה בנחישות ועמידה איתנה, המשבצת שממנה אני יוצאת לדרך היא זו: הם בני אדם. כולנו בני אדם.
כשהלב פתוח לראות את זה, לחוש בזה, השיח שלנו משתנה, הדרך שנלך בה תהיה אחרת. טובה יותר לדעתי, יעילה יותר.
מהמקום הזה, אני מאמינה, אפשר יהיה להשיג את מה שאנו חפצים בו במקרה הזה: חיה ותן לחיות.

לב פתוח, בכביש

פורסם בפייסבוק ב- 21 בדצמבר 2011

שלשום נסעתי במכוניתי. הייתי ברמזור הסמוך ליציאה מהישוב שלי ופניתי שמאלה באור ירוק. לפתע מכונית הגיחה מימין ופגעה במכונית שלי. מכה.
עצרתי בצד הדרך. גם הנהג הפוגע עצר.
יצאתי מהאוטו. גם הנהג הפוגע עצר, את הדלת שלו הוא לא הצליח לפתוח, אז הוא יצא מהדלת בצד ימין יחד עם אישה צעירה.
איש כבן חמישים פלוס.
התחיל להרים את ידיו באוויר במה שנראה היה כמו התחלה של: "מה את עושה?", "מה חשבת לעצמך?" ושאר טענות והאשמות.
רק הידיים היו באוויר אבל אני כבר שמעתי את הטקסט המגיע.
הסתכלתי עליו.
"אתה בסדר?", שאלתי בשקט.
הוא הסתכל פתאום על גופו. "כן", הוא ענה.
"ואת?", פניתי לצעירה, הלבושה בורקה שבה רק פניה גלויים.
"אני בסדר", היא אמרה לי בחיוך של תודה.
הסתכלתי על גופי. הכל במקום.
"גם אני בסדר", אמרתי בהקלה מחויכת.
ראיתי שהוא נסער. לא מרוכז. בהלם קל.
הסתכלנו קצת על המכוניות. ברכב שלו יש פגיעה בצד השמאלי. ברכב שלי נמחץ החלק הקדמי הימני. אבל עדיין יהפנס השבור דולק. הרכב עדיין מתפקד. כיביתי את המנוע.
"בואו נשב רגע על המדרכה כאן בצד", הצעתי.
הצגתי את עצמי, שאלתי לשמו ולשם האישה.
הם סיפרו שהם מכפר ערבי במשולש.
"אתה רוצה מים? תפוח?", שאלתי. השיב בשלילה וראיתי את העומס על כתפיו.
היה לי ברור שהוא נסע באור אדום. שכן לי היה אור ירוק, ואני עוד הייתי רכב שלישי שנסע באור ירוק. כלומר הוא נסע באדום בורדו.
אחרי דקה שתיים שישבנו כולנו יחד רגע, שאלתי אותו בעדינות: "מה קרה?".
הוא הסתכל עלי מופתע מהשאלה. ואז שאל אותי: "מה קרה?".
"אני לא יודעת", עניתי. "היה לי רמזור ירוק ונסעתי. זה אומר שאתה נסעת באור אדום".
"לך היה ירוק? אני נסעתי באור אדום?", הוא שאל בקול חלש.
"כן", עניתי בשקט. "אבל זה בסדר, אני לא כועסת, כנראה קרה משהו".
"כן אבא", אמרה פתאום הבת. "אתה נסעת באדום. ואני לא הבנתי למה כשיש אדום אתה ממשיך לנסוע", אמרה לו בחיוך רך.
"מאיפה אתם מגיעים?", שאלתי אותה.
"אנחנו באים מבית חולים. אח שלי שוכב שם. הוא בקומה".
נעתקו מילותיי.
"הבן שלך נמצא בקומה???", שאלתי את האיש בתדהמה.
"כן", הוא ענה כשכתפיו שוקעות עוד ועוד מטה.
המשכתי לשאול, והוא סיפר לי על בנו, בן 19. חולה אפילפסיה, שעבר לפני כשבוע התקף קשה במיוחד, ומאז הוא בקומה. מדי יום בשבוע האחרון הם נוסעים לבית החולים להיות עם הבן.
והנה עכשיו, בדרך חזרה מבית החולים, כשכל משא הדאגות על כתפיו והריכוז ממנו והלאה, נסע האיש באור אדום מבלי ששם לב.
"זה לגמרי מובן שנסעת באור אדום", אמרתי לו. "עם כל כך הרבה דאגה, חרדה ופחד, זה לגמרי מובן. כולנו עושים טעויות כשאנחנו במתח וקושי. זה קורה. זה בסדר. אנחנו בסדר, אתה בסדר, הבת שלך בסדר, אני בסדר, זה מה שחשוב. המכוניות – שטויות, הביטוח ידאג לזה. העיקר שאנחנו בסדר".
החלפנו פרטים. הגיע עוד רכב עם גיסתו בן אחיו. הייתה שיחה נעימה. רגועה. כולם דאגו לכולם.
סיכמנו את השיעור שקיבלנו כולנו: כמה חשוב להיות נוכחים ברגע, בהווה, גם כשדברים אחרים לוקחים אותנו מהרגע הנוכחי.
נפרדנו.
אם הייתי אמיצה יותר הייתי מחבקת אותו ואת בתו.
למחרת הוא התקשר אלי על הבוקר. לשאול איך אני. להתנצל. לומר שהוא מודה לי על השיחה. לבקש את סליחתי שאני צריכה ללכת למוסך. התרגשתי מהטלפון.
וחשבתי לעצמי איזה מזל.
איזה מזל שברגע ההוא שאחרי הפגיעה, הצלחתי לזכור שיש מולי אדם. בן אדם. לא רוע. ואיך כל המפגש בינינו היה רך ועדין. כל כך בסתירה למכה בין המכוניות. איזה מזל שדווקא איש כזה, שלוקח אחריות על מעשיו, פגע במכוניתי. וכמה לא מקרי כל האירוע הזה.
כל כך שמחתי להיווכח שוב, שכמחפשים את הטוב שבאדם, את הטוב שברגע – מוצאים.
וזה לא שאני תמיד זוכרת לעשות את זה. למחרת בבוקר כשהייתי בקניות, עובד בסופר הצליח לעצבן אותי כל כך בדרישה מופרכת שמצאתי את עצמי מרימה את קולי, על סף משחררת כמה מילים בוטות ודורשת לראות את המנהל. למחרת – לא זכרתי שיש מולי בן אדם. הרגשתי רק את הווריד שפוקע לי במצח עוד רגע.
אבל באותו רגע של התאונה, נפגשו שני אנשים, שלושה, וחלקו יחד מאוד מיוחד בסיטואציה שלא הייתי יכולה לדמיין אף פעם.
ברכה. הודיה. איזה מזל.

401158_343674392325291_769167453_n

מאהל קריית שמונה לא עוצר

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 2 בדצמבר 2011

אמש עליתי לקריית שמונה להשתתף באסיפת פעילי המחאה הארצית. האסיפה הייתה מאוד מאוד מרגשת. מפתיע היה לחוות שוב את אותן אנרגיות מופלאות שהיו בימי האוהלים, אותן אנרגיות מרוממות של מהפכנים הנחושים להפוך את העולם למקום ראוי למגורי אדם.

דוברים רבים שהציגו את היוזמות שלהם סחפו את הקהל בהתרגשות של לכידות, ועשייה משותפת וחזון אחד. כל אחד הציג רעיון אחר, וההתבוננות בסך כל הרעיונות יחד, היה מרומם לב, וממחיש עד כמה המחאה חיה, בועטת, נחושה ופועלת בלי לראות ממטר את הבלי הדיבורים על דעיכתה.

שורה תחתונה: המחאה אדישה לדיבורים, בפרט אדישה להבלים. המחאה פשוט מתקדמת. בעשייה יומיומית של מאות פעילים בכל הארץ, ממטולה עד קריית שמונה, יהודים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, נשים, גברים, בני נוער ומבוגרים – הכל קורה, הכל מתקדם, בין אם בבולטות תקשורתית ובין אם בשקט בשקט. אף פוליטיקה, צינית ככל שתהיה, אף התעמרות של מפלגת הון שלטון באזרחים המתעוררים, לא יעצרו את הגל המהפכני שנוצר כאן, והוא גואה וגואה.

(רק עכשיו סיימתי שיחת טלפון עם חבר יקר למהפכה שסיפר לי על שינויים אדירים שקורים בשקט, כמעט מבלי משים, אצל כל אחד מכולת מתחת לבית שלו או בסופר הסמוך, בדמות ירידות מחירים, החלפת ספקים, שינויים בהרגלי הצריכה, וטייקונים שסופגים ירידה בהכנסות כתוצאה מעם שמתעורר).

בתום האסיפה המרוממת, הוזמנתי על ידי אנשי מאהל קריית שמונה להתארח ללילה במאהל. לא התכוננתי לכך, אבל ההצעה קסמה לי.

מאהל המחאה בקריית שמונה הוא המאהל "האידאולוגי" האחרון שנשאר בישראל (כך הם מגדירים אותו). מעט המאהלים האחרים שנותרו הם מאהלי ה"אין ברירה" בהם שוכנים מחוסרי הדיור.

במאהל בקריית שמונה גרים באופן קבוע 10-15 פעילים. ישנו מעגל של כ- 30 פעילים העובדים במהפכה באופן שוטף ורציף, וסה"כ כמאה איש במעגל רחב יותר התורמים את חלקם במאהל ובמחאה, כל אחד בדרכו ובזמנו.

יש אסיפות-עם שלוש פעמים בשבוע. דיונים על יוזמות חדשות. הפקת יוזמות. ענייני תחזוקה ופיתוח של מאהל המחאה כנקודת השראה עוצמתית לכל מי שעובר ליד.

יש פורום חינוך, קבוצת של מחנכים אקטיביסטיים שמביאים את המחאה אל תוך מערכת החינוך, תוך פעילות עניפה עם בני הנוער. מתקיימות בכיתות שיחות שבהן מקשיבים לבני הנוער, ומבררים איתם מה מפריע להם במציאות חייהם ואיך הם יכולים לקחת אחריות ולהתחיל לפעול לשינוי.

מתחילים כעת לערוך אסיפות-עם בשכונות. להביא את הרעיון אל האנשים, לבית שלהם, לשכונה שלהם.

יש במאהל מערכת למחזור מים אפורים שאיתם משקים את הגינות האורגניות ששתלו. יש רעיון לנטוע במקום את "חורשת המהפכה".

אנשי המאהל פתחו את "קפה סוזנה". מקום ישיבה סמוך לכביש, המזמין את העוברים והשבים להתיישב לשיחה או מנוחה ולקבל בחינם כוס קפה או תה. כך, אט אט, מתחברים עוד ועוד אנשים למחאה.

ישנן יוזמות לחיבור הסטודנטים והמרצים למאבק, למשל יוזמה למחאת מרצים בעד חופש אקדמי.

ירון בן עזרי, פעיל מהמאהל, סיפר לי שבעוד שבחודשים הראשונים היו בציבור באזור תגובות מעורבות למאהל, כולל רבים שכינו את הפעילים "מפונקים", וצעקו לעברם: "תלכו לעבוד!", כעת האנשים מביעים הערכה הולכת וגוברת לפעילים הישנים במאהל באמצע החורף המקפיא, הנמצא לא רחוק ממרגלות החרמון.

יש במאהל מים זורמים וחשמל, אותם הם מקבלים מאחת השכנות תמורת תשלום. יש מקלחת, שירותים, מטבח, אזור מגורים, סלון.

כמי שגרה במאהל רוטשילד במשך חודש בימי הקיץ העליזים, הרגשתי אמש והבוקר במאהל את הקסם המופלא של המהפכה, הקסם שלא פסק לרגע, הקסם של העשייה המשותפת של כל כך הרבה אנשים טובים, והתחושה הכל כך חזקה, שכולנו אחד.

שלט במאהל קריית שמונה
שלט במאהל קריית שמונה

 

 

 

אלימות המשטרה בהפגנות עולה מדרגה

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 23 בנובמבר 2011 ואח"כ גם באתר המחאה J14
(לאחר הפגנה בת"א שבה המשטרה העלה את רף האלימות שלה)

בתמונה הזו, שוטרים בקליפורניה מתיזים ספריי פלפל לפניהם של סטודנטים המוחים באופן לא אלים. הזוי, נכון? מטורף ממש.

סטודנטים מפגינים בקליפורניה
סטודנטים מפגינים בקליפורניה

ובאמת עד יום שלישי השבוע, זה היה נראה כל כך רחוק מכאן. והנה, האמריקניזציה בארומה של תחריריזציה, מגיעה גם לכאן, גם למרכז תל אביב.
ועל כך נאמר – וזוהי רק ההתחלה. לה לה.

כי צריך להגיד את זה עכשיו: המסלול ידוע מראש. הפגנות הקיץ הנחמדות, פינו את מקומן להפגנות שבהן אלימות השוטרים הולכת וגואה מהפגנה להפגנה.

לפני כשבוע שוחחתי עם מישהו שסיפר לי שהוא יוצא להפגנה ספונטנית שהתארגנה מול ביתו של ראש הממשלה. אמרתי לו שאם יתפתחו התנגשויות עם השוטרים, שידווח לי. הוא התפלא: "למה שיהיו בעיות עם השוטרים?". התפלאתי בחזרה: "מתי בפעם האחרונה היית בהפגנה?". הוא ענה:"הייתי בכל ההפגנות הגדולות! האחרונה, הייתה זו שבכיכר רבין". חייכתי לעצמי ועניתי לו: "בהפגנות הגדולות והמסודרות לאור הזרקורים, אתה לא תראה את זה. בוא להפגנות הקטנות, יש שתיים שלוש כאלה בשבוע, בוא ותראה את (אין) חופש המחאה ואת (אין) חופש הביטוי בישראל".

השלטון שראה בחלחלה את המחאה החברתית בקיץ תופסת תאוצה, חשב לעצמו שהקיץ יעבור, ואיתו גם הגל המשונה הזה. קיווה. אבל לא. אנחנו לא זזים מילימטר ולא רואים ממטר. וכך הגענו בדילוגים קלילים לגז לפיזור הפגנות במרכז ת"א.

וכן, תכינו את עצמכם, זה ילך ויסלים. לא כי אני רוצה בזה, לא כי מישהו מאיתנו רוצה בזה. זה יקרה, כי ככל שנתעקש להפגין ולמחות ולדרוש שינוי, כך ידו של השלטון באמצעות שוטריו, תהיה כבדה יותר על הדק מיכל ספריי הגז. ולא רוצה לדמיין הלאה.

זו לא הפגנה ראשונה שבה שוטרים מכים מפגינים ומפנים אותם מהכביש באלימות ואתמול אף בברוטליות שעלתה מדרגה תוך שימוש בגז פלפל. האלימות המשטרתית החלה להפציע עם תחילת פירוק המאהלים הכפוי. אבל לא שמעתם על זה כמעט באמצעי התקשורת. רק הערב שמעתי בריאיון בערוץ 2 מגיש שהיה בטוח שזו הפעם הראשונה שהשוטרים מפעילים אלימות. הוא ממש הופתע לשמוע אחרת ולא האמין. האירוע ביום שלישי הצליח לחדור לפריים טיים התקשורתי באופן חריג. אולי היה זה גז הפלפל שעשה את ההבדל.

ולא תשמעו ממני מילה על זה שכשיאושר סופית התיקון לחוק לשון הרע, לא אוכל לכתוב את הפוסט הזה במילים האלה.

חורף חם הולך להיות כאן, חורף חם.

[עדויות וידאו מאמש]

ארבעה ימים בקן הקוקיה

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 6 בנובמבר 2011

סיפור.
(לא לבעלי לב חלש כמוני).

גיבור הסיפור הוא י', בחור בן 23, יהודי, עולה חדש מברזיל, שנה וחצי נמצא בארץ. הוריו ושלושת אחיו של י' חיים בברזיל (צאצאים למשפחה מספרד שעברה לברזיל בימי האינקוויזיציה); שני אחים נוספים חיים בארץ 10 שנים.
ביום רביעי האחרון הסתובב י' בירושלים. הוא ביקר בכותל, הלך לשוק, ושם אכל פרי, שאותו חתך וקלף עם סכין מטבח פשוט. מיד עצרו אותו שוטרים. לקחו לו את הסכין. ואת תעודת הזהות.

חקרו אותו. הבינו שלא מדובר באדם מסוכן או פושע. אבל בגלל קשיי השפה שלו – הוא מדבר בעברית עם מבטא כבד כיאה לעולה חדש מברזיל – החליטו להעביר אותו לבדיקה פסיכיאטרית. הפסיכיאטר שבדק אותו קבע שהוא מדבר מהר מדי.
העבירו אותו להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי.

י', שנתקלתי בו בעבר כשהיה עם קבוצה של ישראלים ותיירים שוחרי אהבה ושלום שטיילו ברחבי הארץ, יצר איתי קשר ביום חמישי מתוך בית החולים, בבקשה לעזור לו.
"אני לא יודע מה אני עושה כאן", אמר לי. "יש כאן טעות איומה, אני לא במקום הנכון, את לא מבינה מה קורה כאן".

י' אובחן ע"י רופאה כשהגיע למקום. היא אמרה לו שנראה שהוא בסדר ושנעשתה כאן כנראה טעות אבל שהוא צריך להישאר עוד כמה ימים כדי להיות בטוחים בזה. כששאל את עובדי המקום מתי הוא משתחרר אמרו לו שאם עוד פעם אחת הוא ישאל את השאלה הזו, הוא לא ישתחרר לעולם. אז הוא הפסיק לשאול.

בינתיים אני יצרתי קשר עם משפחתו ועם עורך דין כדי לראות איך ניתן לעזור לו. אחיו של י' לא הבינו בדיוק באיזו סיטואציה הוא נתון. בעודי עושה את הבירורים, י' היה צריך לשרוד במציאות הזויה שבה עובדי המקום גוערים בו ובשאר החוסים, צועקים עליהם, מאיימים עליהם. היו מקרים של הפעלת כוח כלפי האנשים שם, אף פעם לא עליו. י' שהבין מהר מאוד מה יעזור לו לשרוד שם ומה לא, הקפיד לשמור על רוגע וחיכה בסבלנות לאבחון הרופאים שייקבע סופית שהוא נמצא שם בטעות ולא אמור להישאר שם.

בינתיים הוא השתדל לשמור על מצב רוח אופטימי ולא לשקוע בדיכאון מהמצב שבו הוא היה ומהמראות שראה סביב. הרי רק מזה אפשר לצאת מהדעת.
הוא סיפר לי על צעיר בן 19 ("בחור חמוד") שהזה לעיתים שהוא ברוס לי והחל לדבר כמו ברוס לי בקול רם. בכל פעם שזה קרה הוא נלקח לבידוד. סיפר לי על אדם, חסיד ברסלב לשעבר שהגיע לפני ארבעה חודשים למקום אחרי שהיכה את הבוס שלו. הרופאים אמרו לו שיש לו בעיה בראש. מאז הבחור אומר לכולם: "יש לי בעיה בראש". לוקח תרופות באופן קבוע שגורמות לו להזיל ריר כל היום.

י', שהדריך בעבר בבני עקיבא, ושבחייו הפרטיים עוזר למחוסרי דיור עם מלבוש ואוכל, החליט שבעוד הוא שם, לפחות הוא יוכל לסייע לאנשים שנמצאים שם ולשוחח איתם. לספק להם חברה אנושית חמה.

תוך כדי, עבר י' מדי יום אבחונים נוספים. רופא נוסף אמר לו שהוא מדבר מהר מדי, היפר אקטיבי קצת. "אתה צריך תרופות", הוסיף. "אני מעדיף אם אפשר לא להכניס כימיקלים לגוף שלי", אמר לו י'. והרופא ענה: "אם אני אחליט שאתה לוקח תרופה, אתה תיקח תרופה. כמה תרופות שאני ארצה לתת לך, אתה תהיה חייב לקחת. ככה זה כאן, אני המדינה, אני קובע". אמר וצחק בפניו של י'.

רופאה אחרת אמרה לו שהוא שמח מדי. "זה לא בסדר להיות שמח?", שאל. "לא. זה לא בסדר", פסקה, "אתה צריך תרופות".

בשלב הזה הרופאים לא הכריחו אותו לקחת תרופות. אולי גם בלבם שלהם ניכר הספק. י' סיפר לי שהאוכל שהגישו שם היה טוב. אבל היה בו משהו מוזר. ושתמיד אחרי הארוחה הוא הרגיש רגוע באופן יוצא דופן. הוא חושד ששמו באוכל תרופות הרגעה.

היום הגיע למקום מנהל בית החולים. בנוכחותו החלו עובדי המקום פתאום לדבר במתק שפתיים אל האנשים. "בואו בבקשה לאכול", "הגיע הזמן לצאת לגינה, בואו בבקשה". הגערות והצעקות נעלמו באורח פלא. הכל היה מתוק, "מתוק כמו דבש", סיפר לי י'.

הבוקר נערך לי' אבחון מסודר של כמה רופאים כולל מנהל בית החולים. בשיחה אמרו לו שהוא "100% בסדר, לא מסוכן, רק קצת היפר אקטיבי ומדבר מהר מדי", ושייפנה לפסיכיאטר משפחתי לטיפול תרופתי אצלו. בשיחה הזו נכח גם הרופא שאמר לו שהוא יכול להכריח אותו לקחת כמה תרופות שהוא רוצה. י' הזכיר לו את המילים הללו. בנוכחות מנהל בית החולים הרופא מיד חזר בו, העמיד פנים שהדברים מעולם לא נאמרו ודיבר במתק שפתיים וכבוד אל י'.

י' שוחרר היום מקץ ארבעה ימים בקן הקוקיה. תעודת הזהות שלו, לא הוחזרה לו.

"היה שם מישהו שצילם אותי כל הזמן מהצד", סיפר לי קודם י', בשיחת טלפון. "הוא לא נראה לי אחד מהאנשים שמטפלים בהם שם. אני לא יודע, אבל הוא כל הזמן צילם אותי. אני מרגיש שעכשיו אולי יש מישהו בחוץ שעוקב אחריי".

"אני חושב אולי לחזור לברזיל", סיכם. "לא עליתי לארץ כדי להילקח לבית משוגעים. באתי לכאן כדי לעזור לאנשים. אבל אולי זו הייתה טעות. וגם שאר המשפחה שלי שרצתה לעלות… לא נראה לי שהם יבואו. אולי פשוט אחזור לברזיל וזהו".

***
אני לא מכירה היטב את י'. גם לא הייתי נוכחת באף אחת מהסיטואציות שתיאר באוזניי. אין לי יכולת לשפוט מה היה שם. כל מה שנכתב כאן הוא עדותו האישית של י'. אבל אולי זה המקום לומר שמהיכרותי הקצרה עם י' לא עלה בי מעולם הרושם שהוא מדבר באופן משונה. כן קשיי שפה, וודאי, הוא עולה חדש. מדבר מהר מדי? ואם כן, אז? אסור לדבר מהר? דיבור מהיר אומר אוטומטית מחלת נפש?

אני לא מכירה היטב את י'. אבל אני מאמינה לסיפור שלו. מבחינתי עדותו של י' על התגלגלותו המוטעית לקן הקוקיה היא מטלטלת. העובדה שהוא הגיע לשם בטעות, העובדה שהוא נשאר שם זמן רב כל כך לאור העובדה שהיתה זו טעות, היחס של העובדים לחולי הנפש שם, התנהלות הרופאים הכוחנית, התפישה המעוותת של מה נורמלי ומה לא, השימוש הקל כל כך בתרופות פסיכיאטריות, העובדה שאף אחד לא רואה את האנשים ששם כבני אדם.

אין שום דבר מפתיע בעדות הזו – כנראה. ועדיין, אנחנו לא חושבים שככה זה מתנהל באמת. לא רוצים לחשוב כך, מסרבים להאמין. אנחנו רוצים לחשוב שהמוסדות האלה עושים את מלאכתם בהוגנות, באנושיות, בחמלה.

אבל אנושיות וחמלה לא באו לבקר אצל י' בקן הקוקיה.
רק פרנץ קפקא בא.

ציור קיר - רמי מאירי
ציור קיר – רמי מאירי

"תחזרו לחורים שמהם באתם"

פורסם במקור בפרופיל שלי בפייסבוק ב- 27 באוקטובר 2011, ובהמשך ב-און לייף ובאתר המחאה J14

סיפור ירושלמי אחד מספר את סיפורה של המחאה החברתית כולה: מחוסרי דיור בירושלים ישבו לאחרונה עם יועצו האישי של ראש עיריית ירושלים. הם שאלו אותו מדוע לא תספק העירייה מקלחות ושירותים באוהל המחאה היחיד שהותר לשימוש בעיר. לדבריהם, היועץ השיב: "כי אנחנו רוצים שתחזרו לחורים שמהם באתם". ככה פשוט, באלה המילים.

ברגע הראשון כששמעתי את הדברים, התעוררו בי מיד שאט נפש וזעם אדיר. איך הוא העז לדבר כך אל אנשים? אבל אז הבנתי איזו ברכה יש במילים האלה.

כי מה בעצם אמר היועץ? את האמת. אמת צלולה ובהירה. הלוא כך באמת חושבים ראשי הערים שמפנים את מאהלי המחאה ביד קשה. וזה באמת מה שחושבים קברניטי המדינה. והנה, תראו את מזלנו הטוב, שמה שעד כה נלחש בשקט בחדרי חדרים במסדרונות השלטון הנסתרים, יוצא סופסוף לאור במלוא כיעורו, במלוא אמיתותו.

נתניהו ושותפיו לממשלה רק מחכים שדפני תחזור לחור שממנו היא באה, ואם אפשר שתיקח יחד איתה חזרה גם את תלתליה הג'ינג'יים הנחושים של סתיו שפיר שניבטים מכל עיתון ומסך טלוויזיה. "תחזרו לחורים שמהם באתם" זו הרי משאלתם הכמוסה. והמילים האלה, שמזל שנהגו בקול רם, מספרות את הסיפור כולו.

כי כולנו בעצם מתבקשים לחזור לחורים שמהם יצאנו לרחובות. "ששש…" אומר השלטון, "תפסיקו להפריע לנו לעשוק אתכם, לגזול מכם, לנצל אתכם, לזלזל בכם, לרמוס אתכם, לדכא אתכם, להשתיק אתכם". "ששש…" הוא אומר, "אתם מפריעים לנו במסיבה המדהימה שאנחנו עורכים כבר עשרות שנים עם החבר'ה מההון. בחייכם, תחזרו לחורים שמהם באתם ותפסיקו להפריע להצגה הטובה בעיר שקראנו לה "דמוקרטיה", בזמן שאנחנו מנהלים כאן ביד רמה ועולזת טוטליטריה של הון-שלטון. יאללה חברים, היה כאן כיף הקיץ, באמת חגיגה נחמדת הרשנו לכם לערוך, ועכשיו קדימה, תחזרו לחורים שמהם באתם".

אז מה, שנחזור כמו ילדים טובים?תראו מה קרה בשבועות האחרונים. תעריפי החשמל – עלו. הדלק – עלה. ומה שלום עלויות המזון? והשכירות? והחינוך? ומה שלום מערכת הבריאות? משתינים עלינו בקשת. וכשאנחנו חוזרים לחורים שמהם באנו, קל להשתין עלינו בקשת. כי לא רואים אותנו. אנחנו לא קיימים. אז וודאי שיירצו שנחזור לחורים שלנו.

בתקופה הזו שאחרי ההפגנה הגדולה שבה יצאו לרחובות חצי מיליון בני אדם (!), עשה השלטון הכל כדי לפורר את המחאה ולהחזירנו לחורים הקטנים שלנו. פרקו לנו את האוהלים, שברו וניתצו את סוכות המחאה, גירשו ביד גסה ולא חוקית את מחוסרי הדיור מהשטחים הציבוריים. אבל בינתיים, כדי שלא נתפרע ונצא מיליונים לרחובות, שמו לנו סמי הרגעה בכוס המשקה, בדמות ועדת טרכטנברג.

אבל המחאה לא דעכה. ואז נתניהו שלף אס מהשרוול: גלעד שליט חוזר הביתה. ובאמת כמה טוב שהוא חזר. ובאמת מזל שיצאנו לרחובות כדי לספק את התנאים הפוליטיים לחזרתו. אבל הקלף הזה, חשוב שנזכור: הוא סם הרגעה. סם הרדמה. תחזרו לחורים שמהם באתם. תעצמו עיניים. ותחזרו לישון.

זהו המטריקס שלתוכו רוצים שנחזור. שנחזור להיות שקועים כל אחד בחור העלוב של חייו, בזמן שהשלטון יעשה הכל כדי לשמר את כוחו באמצעות פחד. יפלג אותנו, ישסה אותנו זה בזה, ויפחיד אותנו שכל העולם נגדנו, שאנחנו נפיל את הכלכלה, שהשינוי שאנו דורשים הוא הרסני. הם ימשיכו לזרוע בנו פחד, יום יום, שעה שעה, בכל מהלך שלטוני. ובמטריקס הזה ימשיכו לשלוט בנו באמצעות כסף, בזמן שיסממו אותנו במסרים של צריכה מוגברת כאמצעי להשגת אושר.

וכך אנחנו נחזור להיות תקועים בלופ אינסופי: כי מספרים לנו שכדי להיות מאושרים צריך כסף והרבה. אז נעבוד קשה, נשלם מיסים ונפנטז על אראלה ממפעל הפיס שתתקשר אלינו. ונעבוד קשה, נלך למילואים ונחלום על סטארט-אפ מדהים שבטוח נצליח לעשות לו אקזיט יום אחד. ובינתיים יעודדו אותנו לקנות. ואנחנו נקנה ונקנה כדי להשכיח את הכאב של הניכור ואת הבדידות שבפילוג. ושטופי מוח אנחנו נקנה ונקנה, כדי שלא לראות את האמת העגומה: שלמעשה אנחנו חיים בחורים קטנים ומבזים של עבודה קשה שאינה מספקת קיום בכבוד.

ובמטריקס הזה יספרו לנו שזו דמוקרטיה נאורה שבה יש חופש מחאה. אבל לא ייספרו לנו איך לפני שבועיים בראשון לציון, סמוך לפסטיבל שאירחה העיר, שוטרים גירשו וקנסו כמה פעילי מחאה שעמדו עם שלטים ביד על מדרכה ציבורית. את זה לא תשמעו. הרי יש כאן חופש ביטוי. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מה, לא?

נחזור לרגע לסיפור על דברי היועץ ומחוסרי הדיור בירושלים שפורסם באינטרנט לפני יומיים. היועץ הכחיש בתוקף את הדברים לאחר מכן. אך מחוסרי הדיור שהיו בפגישה, העידו באוזניי שוב שאכן המילים נאמרו בצורה ברורה. אחד האנשים, דרור מזרחי, סיפר לי אתמול כי היועץ פנה אליו ודרש התנצלות, ורמז על תביעת דיבה אפשרית. מזרחי סיפר לי שכך הוא השיב ליועץ: "תתבע. ואחרי שאפיל את תביעתך כי יש עדים לאירוע, אתבע אני אותך. אני אתבע אותך על כך שכינית אותי אחד שצריך לחזור לחור שממנו הוא בא".

והנה ההתעוררות שלנו. במילותיו של דרור מזרחי נמצא בדיוק המפתח לשינוי שאנו רוצים, שינוי שהוא קודם כל שינוי בתוכנו. עת לקום ולעשות מעשה. ולפעול ללא מורא. לפעול באופן חוקי ולא אלים, אך ללא פחד. הצדק נמצא לצדנו, המוסר נמצא לצדנו, והכוח נמצא בידינו. ומול אמונה, אחווה ונחישות של 99% שהם אנחנו, אין שום כוח שיוכל לעמוד.

לכן אנחנו חוזרים לרחובות במוצ"ש הקרובה להפגנת ענק של עוצמה. לכן אנחנו חייבים להמשיך ולהפגין שוב ושוב כאילו אין מחר. כי אחרת, באמת לא יהיה כאן מחר. אנחנו חייבים את זה לעצמנו. כדי שלעולם לא נצטרך לחזור לחורים שמהם באנו.

~~~ 
תגובת עיריית ירושלים:
"הדברים לא נאמרו מעולם. כלל הצוות המקצועי שהשתתף בפגישה האמורה מכחיש מכל וכל את הדברים המיוחסים, שאינם תואמים את ההתנהלות העירייה אל מול המוחים וחסרי הדיור בחודשים האחרונים. העירייה מבינה את מצוקת חסרי הדיור ועושה כל שביכולתה על מנת להם לספק להם פתרונות ראויים, ופועלת מול הממשלה לקדם פתרונות אלו".

296735_307295499296514_36400153_n

האומץ לחלום חלומות גדולים

פורסם במקור בפרופיל שלי בפייסבוק ב- 18 באוקטובר 2011

גלעד שליט שב הביתה. היה מטלטל וקשה להאמין שהוא נחטף אי אז לפני חמש וחצי שנים. הימים נקפו והיה קשה להאמין ולשאת את המחשבה שהוא נמק בשבי. ועכשיו הוא שב הביתה, ושוב קשה להאמין שהנה, החלום התגשם. 

אמונה. ללא האמונה הבלתי מעורערת של הוריו ומשפחתו של גלעד שליט שהם מחזירים את גלעד הביתה – זה לא היה קורה. האמונה הזו היא אמונה בלתי מתפשרת, בלתי מעורערת, כזו שאינה מטילה ספק במטרה או בדרך אליה.

נחישות. ללא הנחישות החדה, המדויקת, האינסופית של הוריו ומשפחתו של גלעד שליט – זה לא היה קורה. הנחישות הזו היא המנוע שהניע את התהליך שהביא בסופו של דבר לחזרתו של גלעד לחיק משפחתו. הנחישות הזו, היא כוח, כוח אדיר, שעשה את הכמעט בלתי אפשרי.

If Your Dreams Do Not Scare You, They Are Not Big Enough אמרה אלן ג'ונסון-סירליף לפני כמה חודשים. ג'ונסון-סירליף, נשיאת ליבריה וכלת פרס נובל לשלום 2011, הייתה לנשיאה הראשונה של מדינה אפריקאית. במשך ארבעה עשורים היא ניהלה מאבקים פוליטיים בליבריה. היא ידעה גלות, מאסר ואיום להוצאתה להורג. לפני כחמש שנים נבחרה לנשיאות, ומאז היא מגשימה את חלומה: שיקומה של מדינתה שהייתה אחת המדינות העניות באפריקה.

"אם חלומותיכם לא מפחידים אתכם, הם אינם גדולים מספיק", אמרה בנאום לבוגרי הארוורד והוסיפה: "רק בגלל שמשהו לא נעשה עד כה, עוד לא אומר שהוא לא יכול להיעשות".

הוריו ומשפחתו של גלעד שליט וכל האנשים שהקיפו אותם עשו את הבלתי ייאמן. הסיכויים ליצור מציאות ותנאים שיאפשרו את חזרתו הביתה היו קטנים, קטנים מאוד. ועובדה. הם עשו זאת.

עלינו ללמוד ממשפחת שליט ומג'ונסון-סירליף. שיעור אדיר הם מלמדים אותנו: שיעור על האומץ לחלום בגדול. שיעור על אמונה בלתי מתפשרת. שיעור על נחישות בלתי נגמרת. שיעור על השילוב של כל אלה, בדרך להשגת היעד הנכסף.
אנחנו, שרוצים לשנות מן היסוד את המציאות הכלכלית-חברתית-תרבותית שבה אנו חיים, עשויים בקלות להיתפס לרגעים של ייאוש, פסימיות והטלת ספק: "האם זה אפשרי להשיג את חלומנו? זה באמת ריאלי ובר השגה? באמת נוכל לעשות כאן שינוי עמוק…?".
התשובה היא כן.

כן, כן, כן. ואומר שוב, אם לא היה ברור – כ ן !
אנחנו יכולים ואנחנו נעשה.

אם נעיז לחלום, נוכל לראות את חלומנו קורם עור וגידים. אם נאמין ללא היסוס בצדקת דרכנו, נוכל להפוך כאן מן היסוד את מה שעקום, מעוות ולא צודק. אם נשמור על נחישות מוחלטת, נשיג בגאון את מה שראוי לנו להשיג: חברה של שיוויון, צדק, שלום ואחווה.

וממש כמו משפחתו של גלעד שליט והמוני הפעילים שליוו אותם לכל אורך השנים האלה, גם אנחנו נמשיך להאמין ללא פשרות ביכולתנו לשנות, ויחד נצעד בנחישות איתנה עד שניצור כאן עולם טוב לכל.

ועד אז – אנחנו לא רואים ממטר.

306364_302604939765570_835834599_n

משטר טוטליטרי של מפלגת הון-שלטון

פורסם במקור ב- 5 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ואח"כ גם באתר המחאה J14

בשורות הבאות תקראו על עדויות, דיווחים ומחשבות שהשילוב של כולם יחד, מראה תמונה כללית שלא נותנת לי מנוח:

א. בימים האחרונים מתקבלות עדויות על גל של פינויים לא חוקיים של חסרי דיור שהיו עד כה במאהלי המחאה. על פי דיווח שהתקבל בחדר המצב של המחאה, אתמול בבוקר הגיעו פקחים ושוטרים עם צו פינוי ופינו באופן אגרסיבי ואלים את האנשים שישנו הלילה בכיכר רבין. האנשים הללו ישנו ללא אוהלים אלא רק עם שמיכה או שק שינה על הדשא. אני מזכירה שאלה אנשים שאין להם בית ללכת אליו. אלה אנשים שעד לפני חודשיים וחצי ישנו ממילא על ספסלים ברחובות.
השינוי היחיד שקרה מאז תחילת המחאה הוא שלראשונה בחייהם הם חברו יחד. קהילה של חסרי דיור ופעילי מחאה ששילבו ידיים, כוחות ולבבות.
אבל העובדה שהם יחד, ולא מפוזרים ברחבי העיר כל אחד על ספסל בודד, מטרידה, מטרידה מאוד את השלטונות. הבוקר החרימו הפקחים והמשטרה בכוח את שקי השינה והשמיכות שנתרמו למפונים אמש כדי להתגונן מפני הקור.
בשעות הצהריים התקבל דיווח שהמשטרה מונעת את הישיבה של המפונים בכיכר רבין.
תקראו שוב: המשטרה מונעת ישיבה של אזרחים במרחב ציבורי. מרחב השייך לציבור – לא למשטרה, לא לחולדאי, לא לנתניהו. מרחב ציבורי.
(פוסט של האגודה לזכויות האזרח הפועלת בעניין). 

ב. זה הזמן להתבונן שוב בסרטון הבא, המראה בפשטות מעצר לא חוקי של אדם שכל פשעו היה שישב על ספסל בת"א:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=_cxrWzyL5XY&feature=player_embedded]

תסתכלו בסרטון הזה בעיון. אל תוותרו לעצמכם. כי בסרטון הזה יש את כל הסיפור על מה שקורה כאן. סיפור על שלטון הנלחם באזרחיו שמינו אותו, כדי לשמר את כוחו. הגולם קם על יוצרו.
תסתכלו על הסרטון ותבינו שזה לא רק סיפור של אדם אחד על ספסל. זה סיפור שנוגע לכל אחד מכם. כי בלי ששמתם לב, גונבים לכם את המדינה מתחת לאף. הספסלים הציבוריים שחשבתם שהם שלכם? לא שלכם. הם של השלטון. הדשא בכיכר? של השלטון. המרחב הציבורי? של השלטון.
למעשה, אין יותר ציבורי. יש של השלטון.
אגב, האם ראיתם אזכור לזה בכותרות העיתונים? האם מהדורות החדשות הקדישו לכך זמן אוויר? לא. למה? תיכף.

ג. השבוע ישבתי לשיחה עם חברים. דיברנו על ריכוזיות. זה באמת מדהים שפתאום מילה מהמדורים הכלכליים בעיתון הפכה לנושא לשיחה יומיומית. תוך כדי שיחה הבנתי סופית מה גודלה של האשליה שאנחנו מספרים לעצמנו, האשליה לפיה אנחנו חיים בדמוקרטיה. כי מה יש לנו כאן: 10 משפחות השולטות בכל ענפי המשק. אנרגיה, פיננסים, תקשורת המונים, טלפוניה, מזון והרשימה עוד ארוכה.
חלק אדיר של המשק, נמצא בידיי המשפחות האלה, תודות להפרטות של השנים האחרונות. מיעוט זעיר (ועשיר!) שולט. בנוסף לריכוזיות הזו, אין תחרות. המשפחות האלה הן חברות. הן קליקה סגורה שסוגרת עניינים בזמן שאתם הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה או יושבים לשתות בירה עם החבר'ה. מתחילים לראות את התמונה?

ד. השלטון שהוזכר בסעיף 1 ו- 2, הוא חבר מאוד מאוד טוב של ההון שהוזכר בסעיף 3. חברים מה-זה טובים. ההון מרפד את היושבים בשלטון. נורא כיף להתחכך בהון ולבוא לחתונות שלו. יש שם אוכל מצוין. והשלטון שנהנה כל כך ממנעמי ההון, ממשיך ומשמן את גלגלי ההון. ובינתיים, מספרים לנו בעיתונים (ששייכים להון) ובטלוויזיה (ששייכת להון), שיש כאן דמוקרטיה נ-ה-ד-ר-ת! וכלכלה בצמיחה! ומדינה סוכריה! ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשבת לשתות בירה עם החבר'ה. כי כל כך נהדר כאן!

ה. הדמוקרטיה כאן היא אשליה. מה שיש כאן בעצם זה סוג של משטר טוטליטרי של קומץ. קומץ עשירים וקומץ אנשי שלטון. מפלגת הון-שלטון שולטת באמצעות תעמולה ושטיפת מוח בנתיניה. שזה אתם. אנחנו. הסיבה שהמשטר הטוטליטרי הזה מצליח נעוצה בערמומיותו. מספרים לנו שיש כאן דמוקרטיה, לא מפעילים עלינו כוח צבאי כמו במשטרים טוטליטריים קלאסיים, אבל מסממים אותנו בטלוויזיה רוויית פרסומת המעודדת תרבות צרכנית ממסטלת (תקנו מותג – תהיו מאושרים!), ושולטים בנו באמצעי פשוט, כל כך פשוט, כל כך יותר יעיל ומתוחכם: כסף.

ו. כסף הוא כוח. כסף הוא האמצעי המודרני בתרבות המערבית והלכאורה חופשית – לשליטה. חופשית לכאורה, כי מה חופשי כאן אם כולם רצים אחרי כסף, כדי להוציא עוד כסף, על סמלי מעמד ויוקרה שמעידים על… כסף. מה חופשי כאן אם התרגלנו לחשוב שאם רק יהיה לנו כסף נהיה מאושרים. ואז אנחנו רצים להוציא כסף על סמלי כסף, ומכניסים לעשירים עוד כסף, שמשמנים את השלטון בעוד כסף, ובסוף מה איתנו…? אה כן, אנחנו הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה ויושבים לשתות בירה עם החבר'ה. אז מה חופשי כאן, אם בזמן שאנחנו מוחים על כך שאין כסף מינימלי לקיום בכבוד שאינו מבקש סמלי מעמד, אנחנו מוצאים את עצמנו מגורשים מהספסלים שלנו? איפה החופש שחשבנו שיש לנו? איפה הוא בדיוק?

ז. לפני שבוע מת חסר בית שאומץ על ידי מאהל המחאה בכפר סבא, לאחר שמחלקת הרווחה בעיר התעלמה מדיווחי אנשי המאהל על מצבו הקשה של האיש. הרשויות ידעו, התעלמו, האיש מת. באמצע הלוויה שהייתה ביום ראשון השבוע, ניתקה העירייה את החשמל במאהל המחאה. למחרת חילקה צווי פינוי למאהל. לעירייה יש כוחות, זמן ומשאבים לפנות חסרי דיור שאין להם לאן ללכת. לאותה עירייה אין כוחות, משאבים או זמן לטפל באותם חסרי הדיור עד כדי כך שהם מתים.

ח. תסמונת ועד הבית. מכירים מישהו שרוצה להיות בוועד הבית? מישהו שאוהב להיות בוועד הבית? אף אחד. מי רוצה לעשות את העבודה השחורה? אף אחד. אז נוח לנו. נוח לנו שיש מישהו אחר שעושה לנו את העבודה השחורה ומפנה לנו את הזבל. רק מה… עכשיו אנחנו משלמים. בחרנו שלא לנהל את עניינינו, בחרנו להעביר לאחרים לעשות זאת, ובאופן כנראה ממש לא מפתיע, אבדנו שליטה על הבית. איבדנו שליטה ואיבדנו את הבית.

ט. דגים לא רואים את המים. אני משאילה את המשפט הזה מתחום אחר כדי לומר מילה על אנשים מצוינים שיש בתקשורת ובבתי המשפט. ברשות השופטת, זו שאמורה לדאוג לכך שהחופש שלנו יישמר, יושבים שופטים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. גם בתקשורת, הרשות הרביעית זו שגם כן אמורה לפקח על כך שהחופש שלנו נשמר, יושבים עיתונאים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. אבל דגים לא רואים את המים. הפסקנו לראות את המים כולנו. אט אט נשבנו בתוך הקונספט הלכאורה חופשי-דמוקרטי הזה ואין לנו מושג מה קורה כאן. ועיתונאים, ועורכים, ושופטים שמוציאים צווי פינוי נגד דרי רחוב (להתפנות לאן הם אמורים בדיוק?) – לא רואים. נתפסים לקטנות, לתקנות, ולא רואים את התמונה הגדולה. לא רואים שמדינה שאמורה לשרת את כלל אזרחיה, מקצצת את כנפיהם אט אט, דק דק.

י. הסתייגות נדרשת: יש שופטים, יש עיתונאים ויש גם פוליטיקאים שכן רואים את המים. בעיה: הם מעטים.

יא. מטריקס. אנחנו חיים במטריקס. ולא, עוד לא התעוררנו לגמרי. עוד לא התעוררנו לגמרי, כי רק על הסרטון שבו רואים אדם שנעצר על כך שישב על ספסל, אנחנו צריכים לצאת להפגנה של מיליונים. רק על הסרטון הזה, עיתונים במדינה דמוקרטית מתוקנת היו צריכים לצאת במהדורה מיוחדת. לוקחים לנו את המדינה מתחת לאף, ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשתות בירה עם החבר'ה. ומרוב עבודה, טלוויזיה ובירה – אנחנו לא רואים בעיניים את מה שקורה באמת.

יב. זה הזמן שלנו להתעורר ולקחת שליטה חזרה לידינו. זו המדינה שלנו, זה כדור הארץ שלנו. אנשי השלטון עובדים בשבילנו. לא הפוך. את הכוח שנתנו בידיהם, אנחנו יכולים וצריכים (!) להחזיר לעצמנו. הגיע הזמן להתעורר באמת, לא כמעט, לא ליד, לא קוטג' ולא יוקר מחייה, הגיע הזמן להבין שאנחנו נתינים נרצעים במשטר טוטליטרי של הון-שלטון, הנשען על תרבות צרכנית מסממת. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה.
זה תלוי רק בנו.

יג. אם משהו מבליל המחשבות הזה עושה לכם היגיון, ב- 15 באוקטובר אתם חייבים לצאת לרחוב.

313370_295931853766212_850466113_n