ארכיון תגיות: חמלה

הם בני אדם

סטטוס בעקבות האירועים בבית שמש, עם נעמה הקטנה בת ה- 7 שחווה יריקות וקללות בעברה ברחוב.
פורסם בפייסבוק ב-24 בדצמבר 2011

בתוך כל הזעזוע המוצדק מהסיפור על נעמה בבית שמש, ילדה בת 7 שאנשים יורקים עליה ומקללים אותה, עולה שיח מאוד מתלהם בקרב חלק מהמזדעזעים.
הכעס הוא מובן. זה הרי בלתי נסבל לחשוב מה עוברת הילדה הזו, מה עוברות ילדות נוספות כמוה, ומה עוברות בכלל נשים בבית שמש ובמקומות דומים. המחשבה על זה מרתיחה ומקוממת. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהתלהמות מצדנו המשולבת בהשחרת ציבור שלם – החרדים – תועיל במשהו לנעמה, לחילונים החפצים בחופש מכפייה דתית, או לחברה הישראלית בכללותה.
אני חפצה בשיח אחר. בהתמודדות אחרת.
לצד האסרטיביות והעמידה האיתנה על הצבת הגבולות שאנו נדרשים לה, אני מאמינה שיש להשאיר את הלב פתוח.
גם ובפרט כלפי "החרדים". אני כותבת החרדים במרכאות כי אין דבר כזה "החרדים".
החרדים הם קבוצה הטרוגנית לגמרי, עם שלל זרמים וגישות. והרבה מעבר לכך, יש שם בני אדם. בני אדם ממש.
אמהות, אבות, אחים, אחיות, דודות, דודים סבתות וסבים. יש להם אמונות שונות. שונות לא רק מאיתנו, אלא גם בינם לבין עצמם. ויש להם גישות שונות לחיים. ממש כמו אצל החילונים. ויש להם רגשות. בני אדם.
אז לפני שמשחירים קבוצה שלמה, אני רוצה לזכור את זה. כי בעיניי, הדרך לפתרון מחלוקות – קשות ככל שיהיו – אינה עוברת באלימות מילולית או פיזית. אני מאמינה שכשנראה איזה בני אדם יש בצד השני, מי הם, מה הם, מה כואב להם, מה מציק להם, נדע יותר טוב איך לעמוד על שלנו ולהשיג את זה, מבלי לרמוס את הצד השני.
אני כותבת את זה, תוך שאני יודעת שזה לא פופולרי לומר.
ובפרט אני מסתכנת בלומר את מה שאומר עכשיו: הרגש הראשוני שעולה כששומעים על מה שנעמה עוברת הוא זעם טהור. והתחושה הראשונית שעולה היא שאלה היורקים עליה, אינם בני אדם.
אבל הם בני אדם. בני אדם שטועים לתפישתי, שפושעים, שחוטאים לכל אמת מוסר לדעתי, שחוטאים לכל הלכת תורה למיטב ידיעתי, שעושים מעשה נורא כלפי חסרת ישע. בני אדם שאמונתם אולי מעוורת אותם מלראות את מעשיהם. אולי. או בני אדם שחפצים בשליטה וכוח, ויש רבים כאלה, לא רק בבית שמש, ע"ע מפלגת הון-שלטון. כך או כך, אלה בני אדם.
וכן, עלינו לעמוד מול זה בגב זקוף ולומר בנחישות: "עד כאן". ולדאוג ליצור מציאות אחרת.
אבל לי ברור, שאם אני רוצה ליצור מציאות חדשה בבית שמש או בארץ או בעולם, וליצור אותה בנחישות ועמידה איתנה, המשבצת שממנה אני יוצאת לדרך היא זו: הם בני אדם. כולנו בני אדם.
כשהלב פתוח לראות את זה, לחוש בזה, השיח שלנו משתנה, הדרך שנלך בה תהיה אחרת. טובה יותר לדעתי, יעילה יותר.
מהמקום הזה, אני מאמינה, אפשר יהיה להשיג את מה שאנו חפצים בו במקרה הזה: חיה ותן לחיות.

לב פתוח, בכביש

פורסם בפייסבוק ב- 21 בדצמבר 2011

שלשום נסעתי במכוניתי. הייתי ברמזור הסמוך ליציאה מהישוב שלי ופניתי שמאלה באור ירוק. לפתע מכונית הגיחה מימין ופגעה במכונית שלי. מכה.
עצרתי בצד הדרך. גם הנהג הפוגע עצר.
יצאתי מהאוטו. גם הנהג הפוגע עצר, את הדלת שלו הוא לא הצליח לפתוח, אז הוא יצא מהדלת בצד ימין יחד עם אישה צעירה.
איש כבן חמישים פלוס.
התחיל להרים את ידיו באוויר במה שנראה היה כמו התחלה של: "מה את עושה?", "מה חשבת לעצמך?" ושאר טענות והאשמות.
רק הידיים היו באוויר אבל אני כבר שמעתי את הטקסט המגיע.
הסתכלתי עליו.
"אתה בסדר?", שאלתי בשקט.
הוא הסתכל פתאום על גופו. "כן", הוא ענה.
"ואת?", פניתי לצעירה, הלבושה בורקה שבה רק פניה גלויים.
"אני בסדר", היא אמרה לי בחיוך של תודה.
הסתכלתי על גופי. הכל במקום.
"גם אני בסדר", אמרתי בהקלה מחויכת.
ראיתי שהוא נסער. לא מרוכז. בהלם קל.
הסתכלנו קצת על המכוניות. ברכב שלו יש פגיעה בצד השמאלי. ברכב שלי נמחץ החלק הקדמי הימני. אבל עדיין יהפנס השבור דולק. הרכב עדיין מתפקד. כיביתי את המנוע.
"בואו נשב רגע על המדרכה כאן בצד", הצעתי.
הצגתי את עצמי, שאלתי לשמו ולשם האישה.
הם סיפרו שהם מכפר ערבי במשולש.
"אתה רוצה מים? תפוח?", שאלתי. השיב בשלילה וראיתי את העומס על כתפיו.
היה לי ברור שהוא נסע באור אדום. שכן לי היה אור ירוק, ואני עוד הייתי רכב שלישי שנסע באור ירוק. כלומר הוא נסע באדום בורדו.
אחרי דקה שתיים שישבנו כולנו יחד רגע, שאלתי אותו בעדינות: "מה קרה?".
הוא הסתכל עלי מופתע מהשאלה. ואז שאל אותי: "מה קרה?".
"אני לא יודעת", עניתי. "היה לי רמזור ירוק ונסעתי. זה אומר שאתה נסעת באור אדום".
"לך היה ירוק? אני נסעתי באור אדום?", הוא שאל בקול חלש.
"כן", עניתי בשקט. "אבל זה בסדר, אני לא כועסת, כנראה קרה משהו".
"כן אבא", אמרה פתאום הבת. "אתה נסעת באדום. ואני לא הבנתי למה כשיש אדום אתה ממשיך לנסוע", אמרה לו בחיוך רך.
"מאיפה אתם מגיעים?", שאלתי אותה.
"אנחנו באים מבית חולים. אח שלי שוכב שם. הוא בקומה".
נעתקו מילותיי.
"הבן שלך נמצא בקומה???", שאלתי את האיש בתדהמה.
"כן", הוא ענה כשכתפיו שוקעות עוד ועוד מטה.
המשכתי לשאול, והוא סיפר לי על בנו, בן 19. חולה אפילפסיה, שעבר לפני כשבוע התקף קשה במיוחד, ומאז הוא בקומה. מדי יום בשבוע האחרון הם נוסעים לבית החולים להיות עם הבן.
והנה עכשיו, בדרך חזרה מבית החולים, כשכל משא הדאגות על כתפיו והריכוז ממנו והלאה, נסע האיש באור אדום מבלי ששם לב.
"זה לגמרי מובן שנסעת באור אדום", אמרתי לו. "עם כל כך הרבה דאגה, חרדה ופחד, זה לגמרי מובן. כולנו עושים טעויות כשאנחנו במתח וקושי. זה קורה. זה בסדר. אנחנו בסדר, אתה בסדר, הבת שלך בסדר, אני בסדר, זה מה שחשוב. המכוניות – שטויות, הביטוח ידאג לזה. העיקר שאנחנו בסדר".
החלפנו פרטים. הגיע עוד רכב עם גיסתו בן אחיו. הייתה שיחה נעימה. רגועה. כולם דאגו לכולם.
סיכמנו את השיעור שקיבלנו כולנו: כמה חשוב להיות נוכחים ברגע, בהווה, גם כשדברים אחרים לוקחים אותנו מהרגע הנוכחי.
נפרדנו.
אם הייתי אמיצה יותר הייתי מחבקת אותו ואת בתו.
למחרת הוא התקשר אלי על הבוקר. לשאול איך אני. להתנצל. לומר שהוא מודה לי על השיחה. לבקש את סליחתי שאני צריכה ללכת למוסך. התרגשתי מהטלפון.
וחשבתי לעצמי איזה מזל.
איזה מזל שברגע ההוא שאחרי הפגיעה, הצלחתי לזכור שיש מולי אדם. בן אדם. לא רוע. ואיך כל המפגש בינינו היה רך ועדין. כל כך בסתירה למכה בין המכוניות. איזה מזל שדווקא איש כזה, שלוקח אחריות על מעשיו, פגע במכוניתי. וכמה לא מקרי כל האירוע הזה.
כל כך שמחתי להיווכח שוב, שכמחפשים את הטוב שבאדם, את הטוב שברגע – מוצאים.
וזה לא שאני תמיד זוכרת לעשות את זה. למחרת בבוקר כשהייתי בקניות, עובד בסופר הצליח לעצבן אותי כל כך בדרישה מופרכת שמצאתי את עצמי מרימה את קולי, על סף משחררת כמה מילים בוטות ודורשת לראות את המנהל. למחרת – לא זכרתי שיש מולי בן אדם. הרגשתי רק את הווריד שפוקע לי במצח עוד רגע.
אבל באותו רגע של התאונה, נפגשו שני אנשים, שלושה, וחלקו יחד מאוד מיוחד בסיטואציה שלא הייתי יכולה לדמיין אף פעם.
ברכה. הודיה. איזה מזל.

401158_343674392325291_769167453_n