הם בני אדם

סטטוס בעקבות האירועים בבית שמש, עם נעמה הקטנה בת ה- 7 שחווה יריקות וקללות בעברה ברחוב.
פורסם בפייסבוק ב-24 בדצמבר 2011

בתוך כל הזעזוע המוצדק מהסיפור על נעמה בבית שמש, ילדה בת 7 שאנשים יורקים עליה ומקללים אותה, עולה שיח מאוד מתלהם בקרב חלק מהמזדעזעים.
הכעס הוא מובן. זה הרי בלתי נסבל לחשוב מה עוברת הילדה הזו, מה עוברות ילדות נוספות כמוה, ומה עוברות בכלל נשים בבית שמש ובמקומות דומים. המחשבה על זה מרתיחה ומקוממת. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהתלהמות מצדנו המשולבת בהשחרת ציבור שלם – החרדים – תועיל במשהו לנעמה, לחילונים החפצים בחופש מכפייה דתית, או לחברה הישראלית בכללותה.
אני חפצה בשיח אחר. בהתמודדות אחרת.
לצד האסרטיביות והעמידה האיתנה על הצבת הגבולות שאנו נדרשים לה, אני מאמינה שיש להשאיר את הלב פתוח.
גם ובפרט כלפי "החרדים". אני כותבת החרדים במרכאות כי אין דבר כזה "החרדים".
החרדים הם קבוצה הטרוגנית לגמרי, עם שלל זרמים וגישות. והרבה מעבר לכך, יש שם בני אדם. בני אדם ממש.
אמהות, אבות, אחים, אחיות, דודות, דודים סבתות וסבים. יש להם אמונות שונות. שונות לא רק מאיתנו, אלא גם בינם לבין עצמם. ויש להם גישות שונות לחיים. ממש כמו אצל החילונים. ויש להם רגשות. בני אדם.
אז לפני שמשחירים קבוצה שלמה, אני רוצה לזכור את זה. כי בעיניי, הדרך לפתרון מחלוקות – קשות ככל שיהיו – אינה עוברת באלימות מילולית או פיזית. אני מאמינה שכשנראה איזה בני אדם יש בצד השני, מי הם, מה הם, מה כואב להם, מה מציק להם, נדע יותר טוב איך לעמוד על שלנו ולהשיג את זה, מבלי לרמוס את הצד השני.
אני כותבת את זה, תוך שאני יודעת שזה לא פופולרי לומר.
ובפרט אני מסתכנת בלומר את מה שאומר עכשיו: הרגש הראשוני שעולה כששומעים על מה שנעמה עוברת הוא זעם טהור. והתחושה הראשונית שעולה היא שאלה היורקים עליה, אינם בני אדם.
אבל הם בני אדם. בני אדם שטועים לתפישתי, שפושעים, שחוטאים לכל אמת מוסר לדעתי, שחוטאים לכל הלכת תורה למיטב ידיעתי, שעושים מעשה נורא כלפי חסרת ישע. בני אדם שאמונתם אולי מעוורת אותם מלראות את מעשיהם. אולי. או בני אדם שחפצים בשליטה וכוח, ויש רבים כאלה, לא רק בבית שמש, ע"ע מפלגת הון-שלטון. כך או כך, אלה בני אדם.
וכן, עלינו לעמוד מול זה בגב זקוף ולומר בנחישות: "עד כאן". ולדאוג ליצור מציאות אחרת.
אבל לי ברור, שאם אני רוצה ליצור מציאות חדשה בבית שמש או בארץ או בעולם, וליצור אותה בנחישות ועמידה איתנה, המשבצת שממנה אני יוצאת לדרך היא זו: הם בני אדם. כולנו בני אדם.
כשהלב פתוח לראות את זה, לחוש בזה, השיח שלנו משתנה, הדרך שנלך בה תהיה אחרת. טובה יותר לדעתי, יעילה יותר.
מהמקום הזה, אני מאמינה, אפשר יהיה להשיג את מה שאנו חפצים בו במקרה הזה: חיה ותן לחיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *