לקראת סוף יולי 2011 פרצה המהפכה לחיי והפכה אותי ואותם איתה. מי שעקב אחרי הדיווחים היומיומיים (שעה שעת-יים לפעמים) באותה תקופה וודאי זוכר על מה כתבתי אז.
על אנשים, על בני אדם.

גם כשכתבתי על תקציבים שלא מועברים להיכן שהם צריכים לעבור, גם כשכתבתי על כלכלה מעוותת, הפרטות וריכוזיות, גם כשכתבתי על סיאוב פוליטי או אטימות הממסד, גם כשכתבתי על יוקר המחייה דיור בר השגה, חינוך לכל או על הדיור הציבורי שמת – זה תמיד היה על האנשים שנמצאים בלב העניין. הלוא לשם כך התכנסנו.

רבים מאלה שזועמים מאז ועד היום ודורשים צדק חברתי, לא מבינים איך קרה שמחאת הקוטג'-הדיור-פסק הזמן-הדלק התערבבה לה פתאום עם מחאות הפליטים או ילדי העובדים הזרים. "עניי עירך קודמים!", נכתב כאן אחת ליומיים.

ואני יכולה להבין. אני יכולה להבין איך מי שמרגיש שהוא שורד גם כך בקושי, אמור לתת את דעתו, ואף את כספו הציבורי, לעניי ערים אחרות שהגיעו לכאן כל כך מרחוק. "מה לנו ולהם", אומרים רבים. "קודם, שנדאג לעצמנו. כשהכל יהיה כאן נהדר, נוכל להתפנות לעזור גם לאחרים", הם אומרים ואני מוסיפה שזה במידה שהצלחנו לגבור על תעמולת הממסד הגזענית ששוטפת את רחובות ישראל מזה עשורים.

אבל יש לנו ולהם. יש כזה דבר. האמת היא שהוא די בסיסי ופשוט, עד כי כמעט מביך אותי לכתוב את המובן מאליו: כולנו בני אדם.

בהפגנת המיליון ב- 3.9.2011 יצאתי להפגנה עם שלט עצום מימדים. היה זה צילום ענק של פניי, שהיה חלק מפרויקט בינלאומי של האמן האמריקאי JR. יחד איתי יצאו להפגנה עוד עשרות מפגינים עם תמונתם הענקית מתנוססת על שלטים. כשעצר אותי כתב ערוץ 2 באמצע שידור חי מההפגנה ההיסטורית ושאל אותי מה אומר השלט, עניתי לו: "יש כאן בני אדם. זו הפגנה שבאה לומר: יש כאן בני אדם".

כשכתבתי את המניפסט, שאותו הקראנו מול עיניהן המשתאות של שר הביטחון אהוד ברק ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר בוועידת ישראל לעסקים בדצמבר האחרון, כתבתי: "כולנו בני אדם. כולנו שווים. כולנו ערבים זה לזה".

מבחינתי המהפכה הזו היא אודות בני האדם. באשר הם בני אדם. אני לא יודעת לעשות הפרדה בין אדם לאדם. אני גם לא רוצה לדעת. יותר מזה: המהפכה הזו שהעולם כולו עובר, היא למעשה התנערות מתבנית החשיבה הזו שגורסת שיש בני אדם כאלה ויש כאלה. כולנו בני אדם, כולנו שווים, כולנו ערבים זה לזה.

המהפכה הגלובלית הזו יוצאת כנגד תרבות גלובלית שהשתלטה על העולם, תרבות ששמה כסף ורווחים לפני אנשים. כל ההסתה, כל השנאה, כל הגזענות נגזרות בדיוק מהתרבות הזו, שמשתמשת באנשים כדי למקסם רווחים.

אז כן, יש לנו ולהם. למעשה – אין אנחנו והם. כולנו אחד – ולא כביטוי רוחני (אפשר גם), אלא כביטוי מעשי. כולנו: ישראלים, אמריקאים, סודנים, אוסטרלים, אריתראים, צרפתים, איראנים, ספרדים, יוונים, סורים, צ'יליאנים, פלסטינים, סינים – you name it – כולנו עבדים נרצעים תחת תרבות ושיטה רומסת. וככאלה, כולנו אחד.
כנקודת התחלה.

אז כן, יש מורכבות רבה במחאה הישראלית. יש העניין הביטחוני, והעניין הדמוגרפי, ובגלל שלא הייתה מדינה יהודית נרצחו 6 מיליון יהודים בשואה, ושומה עלינו לשמור על ישראל כמדינה ליהודים אחרת יכחידו אותנו וכו' וכו'. זה הסיפור של מדינת ישראל, וככזה, הופכת מחאה שרוצה שוויון וחירות לכל, למחאה שמתמודדת עם סוגיות מורכבות הרבה יותר מתעריפי החשמל, ההפרטות והריכוזיות.

אבל בלי להיכנס לסיפור המדיני-לאומי-ביטחוני – עדיין, עם כל המורכבות, אני חושבת שכדאי לכולנו, לכלל הציבור הישראלי המוחה, זועם ודורש צדק חברתי, לזכור שצדק חברתי שווה בני אדם באשר הם בני אדם.

וכפי שהאכילו אותנו בסיפורים על כלכלה בצמיחה ומדינה סוכריה בזמן שלא הצלחנו לגמור את החודש, כך מאכילים אותנו בסיפורים נוספים. המסך עוד יורם מעליהם, זה יגיע. אבל בינתיים, אפשר להתחיל עם הטלת ספק קטנה, ועל כל סיפור שמשחרר הממסד לציבור על הפליטים או על הזרים שנמצאים כאן, לשאול: האמנם כך הוא. האמנם.