הרובד ראשון הוא השלכתם של מחוסרי דיור מהרחוב אל הרחוב. העירייה שמחובתה לדאוג לחסרי הדיור שבתחומה, לא רק שמתנערת מאחריות להם ואינה מספקת להם פתרונות אנושיים וראויים, היא עוד מגדילה לעשות ומעבירה אותם מהאוהל המוגן למחצה בחודשי החורף, ישירות אל הקור והגשם על הספסל.

הרובד שני הוא השוחד השערורייתי שהוצע לדרי המאהל לפני זמן מה, סכום כסף חד פעמי של אלפי שקלים וחתימה על מסמך לא חוקי בעליל לטעמי (ולכל הפחות לא מוסרי) שבו הם מתחייבים לעולם לא לגור באוהל מחאה. האם חתימתו של אדם שבה הוא מוותר על זכות המחאה המוקנית לו במשטר דמוקרטי בכלל תקפה?

הרובד השלישי שחולש על הכל הוא ניסיונות השלטון להשתיק את המחאה ולחסלה. פינוי מאהלי המחאה הוא לא עדות לאטימות השלטון. הוא עדות לרצונו הברור והשקוף של השלטון למנוע מהאזרחים להתקומם כנגד הסדר הקיים. המאבק על מאהל המחאה בתקווה אינו מאבק כנגד שלטון אטום. זהו מאבק כנגד שלטון דכאני ולא דמוקרטי שיעשה הכל – כולל לזרוק 10 ילדים אל הספסלים בחורף – ובלבד שהמחאה הזו תלך לעולמה.

התבוננות בכל שלושת הרבדים האלה מובילה למסקנה אחת:
המאבק על המשך קיומו של מאהל התקווה הוא מאבק שנוגע לכולנו. לא רק לדרי המאהל, לא רק לתומכים, לא רק לפעילי המחאה. זהו מאבק שנוגע לכל אזרח בישראל שחפץ בקיומה של חברה דמוקרטית. זהו עוד פרק במאבק של כולנו כנגד שלטון טוטליטרי של מפלגת הון-שלטון שתעשה הכל כדי לשמר את כוחה ושליטתה.