שלשום נסעתי במכוניתי. הייתי ברמזור הסמוך ליציאה מהישוב שלי ופניתי שמאלה באור ירוק. לפתע מכונית הגיחה מימין ופגעה במכונית שלי. מכה.
עצרתי בצד הדרך. גם הנהג הפוגע עצר.
יצאתי מהאוטו. גם הנהג הפוגע עצר, את הדלת שלו הוא לא הצליח לפתוח, אז הוא יצא מהדלת בצד ימין יחד עם אישה צעירה.
איש כבן חמישים פלוס.
התחיל להרים את ידיו באוויר במה שנראה היה כמו התחלה של: "מה את עושה?", "מה חשבת לעצמך?" ושאר טענות והאשמות.
רק הידיים היו באוויר אבל אני כבר שמעתי את הטקסט המגיע.
הסתכלתי עליו.
"אתה בסדר?", שאלתי בשקט.
הוא הסתכל פתאום על גופו. "כן", הוא ענה.
"ואת?", פניתי לצעירה, הלבושה בורקה שבה רק פניה גלויים.
"אני בסדר", היא אמרה לי בחיוך של תודה.
הסתכלתי על גופי. הכל במקום.
"גם אני בסדר", אמרתי בהקלה מחויכת.
ראיתי שהוא נסער. לא מרוכז. בהלם קל.
הסתכלנו קצת על המכוניות. ברכב שלו יש פגיעה בצד השמאלי. ברכב שלי נמחץ החלק הקדמי הימני. אבל עדיין יהפנס השבור דולק. הרכב עדיין מתפקד. כיביתי את המנוע.
"בואו נשב רגע על המדרכה כאן בצד", הצעתי.
הצגתי את עצמי, שאלתי לשמו ולשם האישה.
הם סיפרו שהם מכפר ערבי במשולש.
"אתה רוצה מים? תפוח?", שאלתי. השיב בשלילה וראיתי את העומס על כתפיו.
היה לי ברור שהוא נסע באור אדום. שכן לי היה אור ירוק, ואני עוד הייתי רכב שלישי שנסע באור ירוק. כלומר הוא נסע באדום בורדו.
אחרי דקה שתיים שישבנו כולנו יחד רגע, שאלתי אותו בעדינות: "מה קרה?".
הוא הסתכל עלי מופתע מהשאלה. ואז שאל אותי: "מה קרה?".
"אני לא יודעת", עניתי. "היה לי רמזור ירוק ונסעתי. זה אומר שאתה נסעת באור אדום".
"לך היה ירוק? אני נסעתי באור אדום?", הוא שאל בקול חלש.
"כן", עניתי בשקט. "אבל זה בסדר, אני לא כועסת, כנראה קרה משהו".
"כן אבא", אמרה פתאום הבת. "אתה נסעת באדום. ואני לא הבנתי למה כשיש אדום אתה ממשיך לנסוע", אמרה לו בחיוך רך.
"מאיפה אתם מגיעים?", שאלתי אותה.
"אנחנו באים מבית חולים. אח שלי שוכב שם. הוא בקומה".
נעתקו מילותיי.
"הבן שלך נמצא בקומה???", שאלתי את האיש בתדהמה.
"כן", הוא ענה כשכתפיו שוקעות עוד ועוד מטה.
המשכתי לשאול, והוא סיפר לי על בנו, בן 19. חולה אפילפסיה, שעבר לפני כשבוע התקף קשה במיוחד, ומאז הוא בקומה. מדי יום בשבוע האחרון הם נוסעים לבית החולים להיות עם הבן.
והנה עכשיו, בדרך חזרה מבית החולים, כשכל משא הדאגות על כתפיו והריכוז ממנו והלאה, נסע האיש באור אדום מבלי ששם לב.
"זה לגמרי מובן שנסעת באור אדום", אמרתי לו. "עם כל כך הרבה דאגה, חרדה ופחד, זה לגמרי מובן. כולנו עושים טעויות כשאנחנו במתח וקושי. זה קורה. זה בסדר. אנחנו בסדר, אתה בסדר, הבת שלך בסדר, אני בסדר, זה מה שחשוב. המכוניות – שטויות, הביטוח ידאג לזה. העיקר שאנחנו בסדר".
החלפנו פרטים. הגיע עוד רכב עם גיסתו בן אחיו. הייתה שיחה נעימה. רגועה. כולם דאגו לכולם.
סיכמנו את השיעור שקיבלנו כולנו: כמה חשוב להיות נוכחים ברגע, בהווה, גם כשדברים אחרים לוקחים אותנו מהרגע הנוכחי.
נפרדנו.
אם הייתי אמיצה יותר הייתי מחבקת אותו ואת בתו.
למחרת הוא התקשר אלי על הבוקר. לשאול איך אני. להתנצל. לומר שהוא מודה לי על השיחה. לבקש את סליחתי שאני צריכה ללכת למוסך. התרגשתי מהטלפון.
וחשבתי לעצמי איזה מזל.
איזה מזל שברגע ההוא שאחרי הפגיעה, הצלחתי לזכור שיש מולי אדם. בן אדם. לא רוע. ואיך כל המפגש בינינו היה רך ועדין. כל כך בסתירה למכה בין המכוניות. איזה מזל שדווקא איש כזה, שלוקח אחריות על מעשיו, פגע במכוניתי. וכמה לא מקרי כל האירוע הזה.
כל כך שמחתי להיווכח שוב, שכמחפשים את הטוב שבאדם, את הטוב שברגע – מוצאים.
וזה לא שאני תמיד זוכרת לעשות את זה. למחרת בבוקר כשהייתי בקניות, עובד בסופר הצליח לעצבן אותי כל כך בדרישה מופרכת שמצאתי את עצמי מרימה את קולי, על סף משחררת כמה מילים בוטות ודורשת לראות את המנהל. למחרת – לא זכרתי שיש מולי בן אדם. הרגשתי רק את הווריד שפוקע לי במצח עוד רגע.
אבל באותו רגע של התאונה, נפגשו שני אנשים, שלושה, וחלקו יחד מאוד מיוחד בסיטואציה שלא הייתי יכולה לדמיין אף פעם.
ברכה. הודיה. איזה מזל.