ארבעה ימים בקן הקוקיה

פורסם במקור אצלי בפייסבוק ב- 6 בנובמבר 2011

סיפור.
(לא לבעלי לב חלש כמוני).

גיבור הסיפור הוא י', בחור בן 23, יהודי, עולה חדש מברזיל, שנה וחצי נמצא בארץ. הוריו ושלושת אחיו של י' חיים בברזיל (צאצאים למשפחה מספרד שעברה לברזיל בימי האינקוויזיציה); שני אחים נוספים חיים בארץ 10 שנים.
ביום רביעי האחרון הסתובב י' בירושלים. הוא ביקר בכותל, הלך לשוק, ושם אכל פרי, שאותו חתך וקלף עם סכין מטבח פשוט. מיד עצרו אותו שוטרים. לקחו לו את הסכין. ואת תעודת הזהות.

חקרו אותו. הבינו שלא מדובר באדם מסוכן או פושע. אבל בגלל קשיי השפה שלו – הוא מדבר בעברית עם מבטא כבד כיאה לעולה חדש מברזיל – החליטו להעביר אותו לבדיקה פסיכיאטרית. הפסיכיאטר שבדק אותו קבע שהוא מדבר מהר מדי.
העבירו אותו להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי.

י', שנתקלתי בו בעבר כשהיה עם קבוצה של ישראלים ותיירים שוחרי אהבה ושלום שטיילו ברחבי הארץ, יצר איתי קשר ביום חמישי מתוך בית החולים, בבקשה לעזור לו.
"אני לא יודע מה אני עושה כאן", אמר לי. "יש כאן טעות איומה, אני לא במקום הנכון, את לא מבינה מה קורה כאן".

י' אובחן ע"י רופאה כשהגיע למקום. היא אמרה לו שנראה שהוא בסדר ושנעשתה כאן כנראה טעות אבל שהוא צריך להישאר עוד כמה ימים כדי להיות בטוחים בזה. כששאל את עובדי המקום מתי הוא משתחרר אמרו לו שאם עוד פעם אחת הוא ישאל את השאלה הזו, הוא לא ישתחרר לעולם. אז הוא הפסיק לשאול.

בינתיים אני יצרתי קשר עם משפחתו ועם עורך דין כדי לראות איך ניתן לעזור לו. אחיו של י' לא הבינו בדיוק באיזו סיטואציה הוא נתון. בעודי עושה את הבירורים, י' היה צריך לשרוד במציאות הזויה שבה עובדי המקום גוערים בו ובשאר החוסים, צועקים עליהם, מאיימים עליהם. היו מקרים של הפעלת כוח כלפי האנשים שם, אף פעם לא עליו. י' שהבין מהר מאוד מה יעזור לו לשרוד שם ומה לא, הקפיד לשמור על רוגע וחיכה בסבלנות לאבחון הרופאים שייקבע סופית שהוא נמצא שם בטעות ולא אמור להישאר שם.

בינתיים הוא השתדל לשמור על מצב רוח אופטימי ולא לשקוע בדיכאון מהמצב שבו הוא היה ומהמראות שראה סביב. הרי רק מזה אפשר לצאת מהדעת.
הוא סיפר לי על צעיר בן 19 ("בחור חמוד") שהזה לעיתים שהוא ברוס לי והחל לדבר כמו ברוס לי בקול רם. בכל פעם שזה קרה הוא נלקח לבידוד. סיפר לי על אדם, חסיד ברסלב לשעבר שהגיע לפני ארבעה חודשים למקום אחרי שהיכה את הבוס שלו. הרופאים אמרו לו שיש לו בעיה בראש. מאז הבחור אומר לכולם: "יש לי בעיה בראש". לוקח תרופות באופן קבוע שגורמות לו להזיל ריר כל היום.

י', שהדריך בעבר בבני עקיבא, ושבחייו הפרטיים עוזר למחוסרי דיור עם מלבוש ואוכל, החליט שבעוד הוא שם, לפחות הוא יוכל לסייע לאנשים שנמצאים שם ולשוחח איתם. לספק להם חברה אנושית חמה.

תוך כדי, עבר י' מדי יום אבחונים נוספים. רופא נוסף אמר לו שהוא מדבר מהר מדי, היפר אקטיבי קצת. "אתה צריך תרופות", הוסיף. "אני מעדיף אם אפשר לא להכניס כימיקלים לגוף שלי", אמר לו י'. והרופא ענה: "אם אני אחליט שאתה לוקח תרופה, אתה תיקח תרופה. כמה תרופות שאני ארצה לתת לך, אתה תהיה חייב לקחת. ככה זה כאן, אני המדינה, אני קובע". אמר וצחק בפניו של י'.

רופאה אחרת אמרה לו שהוא שמח מדי. "זה לא בסדר להיות שמח?", שאל. "לא. זה לא בסדר", פסקה, "אתה צריך תרופות".

בשלב הזה הרופאים לא הכריחו אותו לקחת תרופות. אולי גם בלבם שלהם ניכר הספק. י' סיפר לי שהאוכל שהגישו שם היה טוב. אבל היה בו משהו מוזר. ושתמיד אחרי הארוחה הוא הרגיש רגוע באופן יוצא דופן. הוא חושד ששמו באוכל תרופות הרגעה.

היום הגיע למקום מנהל בית החולים. בנוכחותו החלו עובדי המקום פתאום לדבר במתק שפתיים אל האנשים. "בואו בבקשה לאכול", "הגיע הזמן לצאת לגינה, בואו בבקשה". הגערות והצעקות נעלמו באורח פלא. הכל היה מתוק, "מתוק כמו דבש", סיפר לי י'.

הבוקר נערך לי' אבחון מסודר של כמה רופאים כולל מנהל בית החולים. בשיחה אמרו לו שהוא "100% בסדר, לא מסוכן, רק קצת היפר אקטיבי ומדבר מהר מדי", ושייפנה לפסיכיאטר משפחתי לטיפול תרופתי אצלו. בשיחה הזו נכח גם הרופא שאמר לו שהוא יכול להכריח אותו לקחת כמה תרופות שהוא רוצה. י' הזכיר לו את המילים הללו. בנוכחות מנהל בית החולים הרופא מיד חזר בו, העמיד פנים שהדברים מעולם לא נאמרו ודיבר במתק שפתיים וכבוד אל י'.

י' שוחרר היום מקץ ארבעה ימים בקן הקוקיה. תעודת הזהות שלו, לא הוחזרה לו.

"היה שם מישהו שצילם אותי כל הזמן מהצד", סיפר לי קודם י', בשיחת טלפון. "הוא לא נראה לי אחד מהאנשים שמטפלים בהם שם. אני לא יודע, אבל הוא כל הזמן צילם אותי. אני מרגיש שעכשיו אולי יש מישהו בחוץ שעוקב אחריי".

"אני חושב אולי לחזור לברזיל", סיכם. "לא עליתי לארץ כדי להילקח לבית משוגעים. באתי לכאן כדי לעזור לאנשים. אבל אולי זו הייתה טעות. וגם שאר המשפחה שלי שרצתה לעלות… לא נראה לי שהם יבואו. אולי פשוט אחזור לברזיל וזהו".

***
אני לא מכירה היטב את י'. גם לא הייתי נוכחת באף אחת מהסיטואציות שתיאר באוזניי. אין לי יכולת לשפוט מה היה שם. כל מה שנכתב כאן הוא עדותו האישית של י'. אבל אולי זה המקום לומר שמהיכרותי הקצרה עם י' לא עלה בי מעולם הרושם שהוא מדבר באופן משונה. כן קשיי שפה, וודאי, הוא עולה חדש. מדבר מהר מדי? ואם כן, אז? אסור לדבר מהר? דיבור מהיר אומר אוטומטית מחלת נפש?

אני לא מכירה היטב את י'. אבל אני מאמינה לסיפור שלו. מבחינתי עדותו של י' על התגלגלותו המוטעית לקן הקוקיה היא מטלטלת. העובדה שהוא הגיע לשם בטעות, העובדה שהוא נשאר שם זמן רב כל כך לאור העובדה שהיתה זו טעות, היחס של העובדים לחולי הנפש שם, התנהלות הרופאים הכוחנית, התפישה המעוותת של מה נורמלי ומה לא, השימוש הקל כל כך בתרופות פסיכיאטריות, העובדה שאף אחד לא רואה את האנשים ששם כבני אדם.

אין שום דבר מפתיע בעדות הזו – כנראה. ועדיין, אנחנו לא חושבים שככה זה מתנהל באמת. לא רוצים לחשוב כך, מסרבים להאמין. אנחנו רוצים לחשוב שהמוסדות האלה עושים את מלאכתם בהוגנות, באנושיות, בחמלה.

אבל אנושיות וחמלה לא באו לבקר אצל י' בקן הקוקיה.
רק פרנץ קפקא בא.

ציור קיר - רמי מאירי
ציור קיר – רמי מאירי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *