ארכיון תגיות: חצי הכוס המלאה

באנו לעבוד

לאור מחלוקת פנימיות וחיכוכים רבים בין קבוצות שונות במחאה החברתית, נכתב הפוסט הזה.
פורסם בפייסבוק ב- 28 בדצמבר 2011

לפני יומיים אבא שלי התקשר.
"נו, מה חדש במהפכה?", שאל. "הכל טוב! עובדים!", עניתי בחיוך. "ולאיזה מחנה את שייכת?"… מחנה? מואה?
כמה מילים נשפכו בחודשים האחרונים על הפוליטיקה הפנימית של הפועלים והפעילים במהפכה. הוא לא בסדר כי הוא בוחר ככה, היא לא בסדר כי היא עושה אחרת, ההם לא בסדר כי כך הם פועלים, וכו' וכו' – ביקורת לרוב.
ואני בתחושה – שכל זה – הבל הבלים.
הבל הבלים כי המהפכה הזו שאנו עושים, והעולם החדש המופלא הזה שאנו יוצרים, גדולים באלף רמות מעל הפוליטיקה הפנימית או הבחירה האישית של כל אחד מאנשי המהפכה. זה פשוט שולי. זניח. לא משנה דבר.
אפשר לפעול כך, אפשר לפעול אחרת, לכל אחד יש דעה איך דברים אמורים היו להיעשות לו הוא היה עושה אותם. אבל האמת היא שזה לא משנה.
כי כל אחד יכול לעשות רק את מה שהוא יכול לעשות.
אבל אני מקפידה לזכור:
כל אחד גם עושה הכי טוב שהוא יכול לעשות. הכי טוב. בחיי. בדקתי. יש לי הוכחות.
טוב, לא באמת, אבל לי זה ברור. ברור לי לחלוטין שכולם כאן נותנים את המיטב שלהם על פי אמונתם. ברור לי לחלוטין שאין אדם אחד במהפכה הזו שלא עובד עם לב נקי וטהור. לכולם אמונה נחושה בשינוי ההכרחי בסדרי עולם, ולכולם הדרך האישית שלהם ליצור עולם כזה.
פוליטיקה פנימית לא מעניינת אותי.
מעניין אותי לעבוד.
וברור לי, שתמיד יהיו כאלה שיאהבו יותר או פחות את מה שאעשה. זה בסדר. זה מותר. אי אפשר לרצות את כולם.
אבל המצפן הפנימי שלי, הוא היחיד שיכול להוביל אותי קדימה. כי רק אני יכולה לדעת מה נכון לי לעשות בכל רגע נתון.
אני שומעת רבים שאומרים שצריך לפעול בצורה כזו או אחרת. שכן צריך ארגון גג, שלא, שהכל צריך להיות ככה או אחרת. ואני שואלת את עצמי? מאיפה אנחנו יודעים? מאיפה אנחנו יכולים להיות כל כך בטוחים שדווקא דרך א' עדיפה על דרך ב'?
האמת היא, שאנחנו לא יודעים. והאמת היא שכל הקטרוגים על דרך כזו או אחרת הם בגדר ספקולציות. אנחנו לא יודעים כי אנחנו לא קוראי כדור בדולח. והעתיד – וזה נתון – בלתי ניתן לחיזוי.
אז מכיוון שאין לנו בעצם מושג קלוש מה יביא לתוצאה כזו אחרת, על אף דעותינו המנומקות לעילא ועילא, אולי קל יותר יהיה – פשוט להמשיך לעבוד.
וזה לא שיש לי ביקורת על כך שיש ביקורת. זה טבעי. זה מובן.
אבל נדמה לי, שזה לא צריך להיות הפוקוס.
הפוקוס צריך להיות הדבר עצמו. מ ה פ כ ה.
ואולי הדבר החשוב ביותר שלא הצלחתי להגיד בכל הטקסט הלא סדור הזה, הוא זה:
יש נטייה בתרבות המערבית לחשיבה נגטיבית. לחפש אשמים. להתמקד בחצי הכוס הריקה. כמה משהו לא בסדר. וכמה זה נורא.
אני רוצה להציע שהמהפכה שלנו תתחיל בהחלפת זוג המשקפיים שלנו: בואו נתחיל להתמקד במה טוב. למה דווקא דרך X שבחר פעיל Y היא משרתת ומקדמת את המהפכה. אולי דווקא הבחירה שמעוררת בנו כזו התנגדות וכזו שיפוטיות באופן ראשוני – אולי דווקא היא בדיוק מה שהמהפכה צריכה?
כולם המומים למשל מזה שיש איזה פיצול לכמה ערוצי פעולה. זה אסון. זה נורא. ואני אומרת – דווקא. דווקא טוב. אינני יודעת איך בדיוק, אבל אני מתמקדת בשאלה: איך דווקא זה, בהינתן שכך קרה – איך דווקא זה בא לשרת אותנו ולהיטיב עם קידום המהפכה?
אני חיה מתוך הנחה בסיסית בחיים, שכל מה שקורה הוא טוב. זו תפישה תועלתית פילוסופית שבחרתי בה. ואם לחדד: אם משהו קורה – סימן שהוא טוב. כן, עד כדי כך. הבחירה הזו הוכיחה את עצמה בפניי אינספור פעמים. בדיוק כשחשתי שדברים נוראיים מתרחשים בחיי, בחרתי לראות איך המהמורה הזו מועילה לי. בהתחלה לא ידעתי איך. רק שאלתי. רק חיפשתי תשובה. אבל התשובות הגיעו. הגיעו – ובגדול. המציאות הראתה לי כיצד היא מיטיבה איתי, כשאני מחפשת את הטוב שבה.
וזה מה שאני מציעה בעצם כאן.
בואו נהפוך את נקודת המבט שלנו. בואו נתחיל לבחון כל מה שקורה בעיניים חדשות. בואו נפסיק לחפש מה לא בסדר וכמה זה לא בסדר, ונתמקד בטוב. נחפש מה טוב במה שקורה, ואיך זה – ודווקא זה – משרת אותנו. הרי אין לנו שליטה על מה שהאחר עושה. יש לנו שליטה רק על עצמנו. אז בואו ניקח אחריות על הדרך שבה אנו מסתכלים על הדברים.
בואו נעשה שינוי הכי עמוק שיש. משקפיים חדשים.
בואו נשנה את השיח בינינו. שפה חדשה.
בואו נעשה מהפכה. קודם כל אצלנו.