הפגנת המיליון ואני

1.
לקראת הפגנת המיליון הגיע לארץ אמן אמריקאי בשם JR אשר מצלם פורטרטים ענקיים של אנשים מכל העולם ותולה אותם על גשרים, תחנות אוטובוס, חומות וקירות במרחב הציבורי במקומות שונים ברחבי הגלובוס. המסר של JR פשוט: יש כאן בני אדם. תראו אותם.

על גשרים

צוות צילום מיוחד הגיע לישראל ולרשות הפלסטינית בימים שלפני ההפגנה לצורך קידום הפרויקט במקום של סכסוך בין עמים. לאור העיתוי שהיה צמוד להפגנת המיליון, החליט JR לקחת לתרום את חלקו האמנותי בהפגנה ולהפיץ את המסר האומנותי שלו גם שם: יש כאן בני אדם! תראו אותם.

מארק אזולאי, יהודי צרפתי שחי בניו יורק וצלם בצוות, צילם מאות ישראלים ותלה את צילומיהם ברחובות ת"א. מארק הגיע לצלם גם אצלנו בחדר המצב, ובשעות שלפני ההפגנה פתח עמדת צילום והדפסה ברוטשילד, שם צולמו כמאתיים איש. כל אחד קיבל את הצילום מחובר למקל, כדי לצאת להפגנה עם שלטי ענק של פניהם.

מארק אזולאי בחדר המצב מספר על הפרויקט
הכנות אחרונות לפני היציאה לצעדה
צעדת המיליון 3.9.11

הפוסט הבא פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלי ב- 5 בספטמבר 2011, יומיים לאחר הפגנת המיליון:

כשהחלטתי להצטלם לפרויקט הפורטרטים הוסבר לי שאהיה אחת מתוך מאתיים איש שייקחו איתם את הפורטרט שלהם בהפגנה. הרעיון היה שכל האנשים שנושאים את הפורטרט יצעדו יחד כגוש אחד כדי ליצור את האפקט האמנותי.

בפועל, מה שקרה זה שהאנשים צעדו בנפרד בין מאות אלפי אנשים. מה שעוד קרה, זה שהשלט והמקל שחובר אליו היו מאוד מאוד כבדים. רבים החליטו ברגע האחרון לוותר על נשיאת השלט. לי היה ברור, שאני לוקחת אותו איתי, כי בשבילי המסר היה כפול. ביודעי שהשלט שלי הוא פסיק קטן בפרויקט בינלאומי שבו מצולמים אלפי אנשים מכל העולם, הרגשתי שאני אומרת שני דברים: א. יש כאן בני אדם. ב. לא רק כאן, בישראל. יש בכל העולם בני אדם. כולנו בני אנוש המחוברים יחד. זה היה המסר שלי בהפגנה הזו עם השלט הזה.

היו רגעים שצעדנו יחד 3-4 חברים עם השלטים. והיו רגעים שבהם הייתי היחידה שנושאת את השלט.

הפגנת המיליון 3.9.11

מרגע שיצאתי לדרך, קרה דבר מעניין. בכל פעם ראיתי עיניים מסתכלות על השלט. ואז פרצוף לא מבין. ושוב עיניים לשלט ושוב פרצוף תמה. בהתחלה הם עוד היו שואלים, "מה זה?", בהמשך, נידבתי כבר את התשובה מבלי ששאלו: "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם. שייראו אותנו".
"אהההה….", היו מיד מהנהנים לי. ומיד מבט התמיהה התחלף למבט של הבנה.
ואז הגיע החיוך.

והחיוך הזה סימל את רגע החיבור שביני לבין מי שעד לפני רגע לא הבין. הוא חייך כי הוא הבין באותו רגע שהשלט הזה מדבר גם עליו. נושא גם את פניו. והוא חייך כי הוא חש איך אני והוא – זרים מוחלטים – נמצאים כאן לשם אותה מטרה, אותו מסר: "שלום, יש כאן בני אדם. הנה אנחנו". וזה היה רגע החיבור.

הדבר הזה שתיארתי עכשיו, קרה לי לאורך כל שעות הצעדה והעצרת לא פעם ולא פעמיים. עשרות פעמים. אולי יותר. עשרות אנשים ניגשו אלי עוד ועוד, כולם בתחילה במבט תמה, כולם קיבלו תשובה, כולם הבינו, כולם חייכו.
ואני הרגשתי לרגע, עם השלט הבודד, הכבד והקצת לא ברור הזה, איך דווקא בגלל שהוא כל כך גדול, ודווקא בגלל שהמסר שלו לא מובן מיד כך שיש צורך להסביר, איך דווקא בגלל זה, נוצרת תקשורת ונוצר החיבור ביני לבין עמיתיי להפגנה, הזרים עד לפני רגע.

וראיתי לאורך הערב איך הם באים, בזה אחר זה, והרגשתי איך הם מתחברים לשקע מיוחד כזה של חיבור, נטענים וממשיכים הלאה. ואז בא האדם הבא.
זה מה שקרה לי בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. חיבור.

2.
כשהלכתי עם הפורטרט הענק בצעדה מהבימה לכיכר המדינה, נתקלתי בצוות של ערוץ 2 ששידר שידור חי רגע מלב הצעדה. "מה השלט הזה?", שאל הכתב, וראיתי את הצלם מרים את מצלמתו מעלה כדי לתפוס את השלט. "זה חלק מפרויקט בינלאומי", אמרתי, "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם". המשכתי הלאה ואחר כך נודע לי שהבנות שלי (בנות 4 ו-7.5 אז) שהיו באותה עת אצל אחי וארוסתו, ראו את זה בטלוויזיה. הבנות שלי, שישנו איתי באוהל חודש בשדרות רוטשילד ולקחו חלק פעיל בחדר המצב, ראו בשידור חי את אמא שלהן מעבירה לעולם את המסר שלה.

3.
במשך חמישה ימים מסביב לשעון פעלתי בחדר המצב עם חבריי, כדי לייצר באזז תקשורתי ולגרום לכך שזו תהיה ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדנית ישראל. בכל אותם ימים ישנתי אולי שלוש שעות בלילה. באמצע ההפגנה, אחרי שסחבתי את השלט הכבד מכיכר הבימה עד לכיכר המדינה, ולאחר שלא נשמתי במשך חמישה ימים, נשכבתי פתאום באפיסת כוחות על הדשא מקשיבה לנאומים בעודי מסתכלת על הכוכבים.
באמצע רגע השיא, הנאום של דפני ליף, נרדמתי.

הפגנת המיליון. בזמן נאום דפני ליף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *