תאונה מחברת

פורסם בפייסבוק ב- 25.1.12

אתמול נסעתי במכוניתי אחר הצהריים למושב הסמוך למקום מגוריי. השעה הייתה חמש וחצי. במושב האחורי ישבו בתי הצעירה בת ה-4 וחברתה הטובה בת ה- 5. היינו בדרכנו לחוג תיאטרון של הבנות, חוג שהן מחכות לו בכיליון עיניים שבוע שלם. שוחחתי עם הבנות שישבו מאחור על כך שינעלו את נעליהן, כדי שנוכל לצאת מיד כשאחנה אל החוג. היינו על סף איחור קל.
באותה שעה הראש שלי היה עמוס במחשבות וטרוד בעניינים דחופים.

כמה שעות קודם לכן קיבלתי ידיעה על הפעולה של הקמת הכיפה הגיאודזית בגינת לווינסקי עבור הפליטים. בשלב הראשון זו תוכננה להיות פעולה חשאית. המידע עבר מפה לאוזן בין הפעילים, כיוון שהתוכנית הייתה להקים את המחסה הזמני ללילה, ולפרק אותו בבוקר. לא היה כאן ניסיון לייצר מאהל של קבע. פשוט מחסה זמני שמרכיבים אותו מדי ערב, ומפרקים אותו מדי בוקר, כדי לאפשר לפליטים לישון במקום יבש. כדי לאפשר להם לישון תחת כיסוי ולא על אדמה רטובה, חשופים לגשם ולקור. שוחחתי אישית עם יוזם הפעולה. איש בשם גל, העוסק בבנייה אלטרנטיבית בחוות פרמקאלצ'ר בנהלל, שסיפר לי כיצד לפני כמה ימים הוא הגיע לגינת לווינסקי עם כמה פירות שקנה לעצמו בשוק, ופתאום ראה סביבו עשרות עיניים רעבות. הוא נתן להם את פירותיו, הלך לשוק ומילא עוד כמה ארגזים ונתן להם. סיפר לי שראה כיצד גוועים ברעב הם עטו על האוכל. לקחו ביד כל מה שיכלו ידיהם להכיל.

סיפר לי איך קשר להם יריעת ניילון רעועה בין מתקני המשחקים כדי שיהיה להם מחסה מהגשם, ואיך כשחזר מהמכולת עם כיכרות לחם בידו, ראה עשרות מהם מצטופפים תחת יריעת הניילון המאולתרת, חוסים מפני הגשם שהתחיל לרדת. סיפר לי איך רקם יחד עם חבריו בנהלל ועוד חברים בחווה בניר משה את הרעיון להקים להם את הכיפה הגיאודזית. מבנה המורכב מצינורות, שניתן לפירוק והרכבה. סיפר לי שהוא וחבריו מתכננים להישאר בתל אביב יום יומיים, ולהעביר את הידע הזה למתנדבים ופעילים שיוכלו מדי ערב ובוקר לפרק ולהרכיב את מחסה הלילה הזמני.

החלטתי לפנות עם הסיפור לאחד מערוצי התקשורת לסיקור בלעדי של הפעולה. רציתי שיהיה תיעוד של המבצע ושתעלה כתבת טלוויזיה למחרת שתייצר לחץ על עיריית תל אביב לאשר את המחסה הזמני ולתמוך בהקמתו, לאחר שבתחילת השבוע קפא למוות פליט בגינה. ברור לי לחלוטין שרק לחץ תקשורתי וציבורי על השלטונות יגרום להם לעשות מעשה. ברור לי לחלוטין שרק מעורבות אזרחית אקטיבית שיוצרת לא רק פעולה, אלא גם לחץ לפתרון כולל של הבעיות, תביא לכך שלא ימותו יותר בני אדם בחורף הזה ברחוב הקפוא.

הייתי נרגשת ועל סף דמעות אחרי השיחה עם גל, יוזם הפעולה. אחרי שיום קודם הייתי עם עומר כץ ומפוני התקווה שהוא מארח אצלו בסלון בזמן הראיון והצילומים לערוץ 2, נוכחתי שוב לראות איזה אנשים מדהימים יש בחיים האלה, אנשים שלא קשורים לפליטים, לא קשורים למחאה, לא מעורבים באף מוקד סיוע, ובכל זאת, על דעת עצמם ולבד, הם מגייסים את המשאבים שלהם לטובת הצלת בני אדם אחרים.

לשמחתי הפנייה שלי העלתה עניין בקרב אחד מגופי התקשורת המרכזיים. הייתי טרודה בטלפונים ותיאומים כי השעה דחקה והפעולה עמדה להתחיל.

בשעת הנסיעה לחוג התיאטרון על סף איחור קל ועם שתי בנות במושב האחורי שעוד לא נעלו נעליים, גם בזה הראש שלי היה טרוד. הגעתי לכניסה למושב שבו מתקיים החוג. אותתתי לפנות שמאלה. פניתי. בום.

יש את הרגע הזה בתאונות דרכים, שלכאורה הוא רגע אחד ככל הרגעים. השנייה הזו היא בדיוק כמו השנייה שקודמת לה. ובכל זאת, רגע הבום, הרגע שבו האוטו יוצא משליטה ונגרר על הכביש בעקבות המכה, הרגע שבו האורות חזקים ומסנוורים, הרגע שבו מתוך אינסטינקט נעצמות בחוזקה העיניים, הרגע שבו אחיזת הידיים על ההגה מתהדקת, הרגע שבו לשנייה הכל מפסיק להתקיים חוץ מהשנייה הזו, הרגע שבו הכל עומד מלכת – הרגע הזה, הוא נצח.

פקחתי עיניים. הסתכלתי מאחור אל הבנות. שאלתי במקסימום הרוגע שיכולתי לגייס: "בנות, אתן בסדר?". מבט מבוהל מעט בעיניים אבל הן בסדר. חגורות, מוגנות, תוהות מה קרה הרגע. חברתה של בתי הייתה רגועה לחלוטין. בתי התלוננה על שפשוף קל ליד הצוואר מהחגורה. אבל הן בסדר. אנחת רווחה.

לא חושבת שבדקתי את עצמי אפילו. הרגשתי בסדר באותו רגע ויצאתי החוצה. מולי אישה שבדיוק יצאה ממכוניתה עם מבט מבוהל בעיניים. היה לי ברור שהתאונה הזו הייתה באשמתי. כשפניתי שמאלה, לא הייתי מרוכזת מספיק ולא שמתי לב שהצומת לא פנוי ושהרכב שמגיע מולי נמצא קרוב מדי. אני לא בטוחה מה עבר לי בראש, אני חושבת שראיתי אותה והנחתי שהיא תספיק לבלום או להאט ואני אספיק לעבור. מן מחשבה מטופשת כזו, חסרת כל חיבור למציאות, שבכל זאת עברה לי בראש, בזמן שהראש היה עסוק בנעליים שלא ננעלו, באיחור לחוג התיאטרון ובפליטים בלווינסקי שאני חייבת לעזור לסיקור התקשורתי של מצבם….

ניגשתי לאישה שנראתה מאוד מבולבלת. הסתכלתי בעיניה. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא אמרה שכן. פרשתי את זרועותיי וחיבקתי אותה. היא רעדה קלות בין ידיי.

לא אוכל לתאר את כל מה שקרה אחר כך בפרטי פרטים כי תקצר היריעה. היא ושלושת ילדיה שהיו גם כן ברכב בסדר גמור. זה רק המכוניות שנפגעו. הצלחתי בקושי עם האוטו הפגוע שלי לקחת את הבנות לחוג שהן ממש לא רצו לפספס והיה במרחק כמה מאות מטרים. חזרתי לזירת התאונה. עוד חיבוק לאישה שהחלה מתרגלת לחיבוקיי ומתמסרת להם.

הגיעה משטרה, הגיע מד"א (מישהו הזמין, לא אנחנו). השוטרים ואנשי מד"א היו כולם אמפתיים ונחמדים. נתתי לילדים של האישה כל מיני דברי מאכל שהיו אצלי באוטו. אבא שלה הגיע. עזר לה לטפל בילדים. לכולם הסברתי שאני אחראית למצב. בדמעות הבעתי צער עמוק.

אלינור, בת ארבע וחצי, בתה הבכורה של האישה ניגשה אליי ושאלה אותי למה התנגשתי באוטו שלהם. התכופפתי אליה ואמרתי לה שזה באמת לא בסדר ושזו הייתה טעות שאני מצטערת עליה. אמרתי לה שזה היה בלי כוונה. שלא התכוונתי לעשות להם משהו רע. היא הנהנה בהבנה. הראתה לי ציור שעשתה בגן.

הגיע בעלה של האישה. סיפר לי שהגיע במיוחד עכשיו מתל אביב, נסיעה של 40 דקות. סיפר שנסע כל הדרך בדמעות. לפני 10 שנים נהרגה אחותו בתאונת פגע וברח. מאז הוא חרד מכל טלפון. והנה הגיע אמש והודות לי, הוא מקבל עוד טלפון על תאונה. כזו שעברו אשתו וילדיו. שוב עלו דמעות לעיניי.

בינתיים בתי וחברתה סיימו את החוג, ונאספו על ידי חברתי, אימה של חברתה של בתי, אליהם הביתה, שם חיכתה לי גם הגדולה שלי.

השיחות ביני לבין בעלה של האישה התארכו. שוחחנו על נתינה ועל עזרה לזולת. זהו איש שמבוקר עד ערב פועל למען אנשים אחרים. איך החיים מגלגלים אותי לפגוש שוב ושוב אנשים מדהימים. והנה אני זוכה לתת עוד חיבוק גדול לאשתו שעוברת לידנו לאחר והיא כבר החלה מתאוששת.

לאט לאט התפזרו כולם ואני נותרתי שם בצומת לבד עם עוד טלפון דחוף לתקשורת על מה שקורה בלוויסנקי וטלפון לגרר שיבוא וייקח את האוטו. עמדתי בגשם הקל שהחל לרדת. לרגע הרגשתי לבד מתמודדת שוב עם עניינים גדולים שלא בחרתי בהם ולא רציתי אותם. אבל יותר מהכל הרגשתי בושה. ממש בושה. התביישתי שלא הייתי מרוכזת מספיק בנהיגה. התביישתי שעירבתי את בתי, חברתה, אישה זרה ושלושת ילדיה בתאונת דרכים מיותרת.

הבעל של האישה חזר לקחת אותי לביתי. קשה להבין אולי איך בסיטואציה שכזו קורה דבר כזה, אבל עובדה. החיבור שנוצר בין בני אדם הוא לפעמים לא רק למרות הנסיבות, אלא בזכות הנסיבות. הפכנו לשותפים.

בדרך הביתה קיבלתי סמסים מעודדים ומרחיבי לב מחבר שעדכנתי אותו במה שאירע. מדהים איך דרך מכשיר שפולט כמה אותיות ומילים אפשר לקבל כוח וחיוך וחיזוק. מדהים איך מצליחה אנרגיה של תמיכה ונתינה להגיע ממרחקים.

ישבתי בלילה אחר כך, מחזיקה את יד שמאל שגיליתי שכואבת לי, וניסיתי להבין מה טוב במה שאירע. מה הרווחתי. כי הרי ברור לי שכל מה שקרה, הוא כל כולו מתנות על גבי מתנות. חשבתי איך החיים מאותתים שעלי להאט קצת את הקצב. שהנתינה שלי לא יכולה לבוא על חשבוני או על חשבון משפחתי או אנשים אחרים. שאני חייבת ללמוד לשים גבולות. לדעת גם לומר "לא". לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני לא יכולה לעזור לכולם, לעשות את הכל, להיות מעורבת בכל. המהפכה הרי מתקדמת בכל מקרה, איתי או בלעדיי. והמהפכה תתקדם כנראה יותר טוב, אם אדע לשמור על עצמי יותר טוב.

אני יודעת שאני אמורה לסלוח לעצמי על כך שעשיתי טעות. הלוא אני אנושית ולפעמים טועים, לפעמים לא מרוכזים, לפעמים…
ובכל זאת המחשבה שפגעתי באנשים אחרים היא מחשבה שקשה לי לשאת. שוחחתי קודם עם האיש. עדכן אותי שהוא לא ישן כל הלילה מדאגה לילדים. הם קמו הבוקר בסדר ללא תלונה על כאבים. אשתו לעומת זאת, קמה דואבת ולא הלכה לעבודה. הלב שלי מכווץ.

חשבתי על ההזדמנות הזו שניתנה לי לחבק אישה זרה, שהלכה והתמסרה לחיבוקיי. חשבתי על שתינו שם, שתי אמהות, עומדות מחובקות בחושך באמצע הכביש, אורות בוהקים, שברי פנסים מכל עבר, ודאגה אחת גדולה לילדים בלב של שתינו שהתאחד ללב אחד.

חשבתי על קבלה. על העזרה שקיבלתי מבעלה. כמה זה לא מובן מאליו. כמה להודות ולברך.

חשבתי על קצב החיים הלא אנושי שבו אנו פועלים. במשך שנים רבות חייתי בקצב אחר. הייתי אמא בחינוך ביתי נטו, שקצב היום שלה הוא מתון, איטי ושליו. והנה התהפכו החיים לחלוטין, ואני אשת קריירה במהפכה תוך כדי גידול שתי בנותיי בבית, והחוגים והטלפונים הדחופים מתערבבים. אמא שעובדת במהפכה שהיא מרתון במהירות ספרינט.

צריכה רגע לעשות סדר בדברים. היום אמרתי "לא" לכמה וכמה חברים במהפכה. וגם היו כמה "כנים" שבחרתי במשורה. צריכה סדר. צריכה בהירות. צריכה דקה לנשום. אולי אפילו שתיים. צריכה לנוח. לשמחתי אני מקבלת וירטואלית וגם פיזית חיבוקים חמים ומחזקים סביבי. כמה להודות ולברך.

התאונה הזו, היא תאונה שנייה החודש. בתאונה הראשונה התנגש בי מישהו שנסע באור אדום. וגם שם גיליתי את נפלאות הטבע האנושי שמסוגל להתחבר בנסיבות הכי פחות צפויות. סיפרתי על כך אז כאן:
http://on.fb.me/AB85Kc

והנה הקצוות נקשרים, והחיבורים המפתיעים ממשיכים להיווצר, ולפני חודש לא חיבקתי אבל כן הקשבתי ופתחתי את הלב, והפעם כן הצלחתי לחבק והצלחתי לא רק לפגוע, אלא להביע סליחה ולתת אהבה.

מתפללת שהמשפחה היקרה הזו תהיה בסדר ותתאושש במהרה. סליחה שכך קרה. תודה על ההזדמנות.

404904_369832789709451_1535304955_n

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *