פורסם במקור בפרופיל שלי בפייסבוק ב- 18 באוקטובר 2011

גלעד שליט שב הביתה. היה מטלטל וקשה להאמין שהוא נחטף אי אז לפני חמש וחצי שנים. הימים נקפו והיה קשה להאמין ולשאת את המחשבה שהוא נמק בשבי. ועכשיו הוא שב הביתה, ושוב קשה להאמין שהנה, החלום התגשם. 

אמונה. ללא האמונה הבלתי מעורערת של הוריו ומשפחתו של גלעד שליט שהם מחזירים את גלעד הביתה – זה לא היה קורה. האמונה הזו היא אמונה בלתי מתפשרת, בלתי מעורערת, כזו שאינה מטילה ספק במטרה או בדרך אליה.

נחישות. ללא הנחישות החדה, המדויקת, האינסופית של הוריו ומשפחתו של גלעד שליט – זה לא היה קורה. הנחישות הזו היא המנוע שהניע את התהליך שהביא בסופו של דבר לחזרתו של גלעד לחיק משפחתו. הנחישות הזו, היא כוח, כוח אדיר, שעשה את הכמעט בלתי אפשרי.

If Your Dreams Do Not Scare You, They Are Not Big Enough אמרה אלן ג'ונסון-סירליף לפני כמה חודשים. ג'ונסון-סירליף, נשיאת ליבריה וכלת פרס נובל לשלום 2011, הייתה לנשיאה הראשונה של מדינה אפריקאית. במשך ארבעה עשורים היא ניהלה מאבקים פוליטיים בליבריה. היא ידעה גלות, מאסר ואיום להוצאתה להורג. לפני כחמש שנים נבחרה לנשיאות, ומאז היא מגשימה את חלומה: שיקומה של מדינתה שהייתה אחת המדינות העניות באפריקה.

"אם חלומותיכם לא מפחידים אתכם, הם אינם גדולים מספיק", אמרה בנאום לבוגרי הארוורד והוסיפה: "רק בגלל שמשהו לא נעשה עד כה, עוד לא אומר שהוא לא יכול להיעשות".

הוריו ומשפחתו של גלעד שליט וכל האנשים שהקיפו אותם עשו את הבלתי ייאמן. הסיכויים ליצור מציאות ותנאים שיאפשרו את חזרתו הביתה היו קטנים, קטנים מאוד. ועובדה. הם עשו זאת.

עלינו ללמוד ממשפחת שליט ומג'ונסון-סירליף. שיעור אדיר הם מלמדים אותנו: שיעור על האומץ לחלום בגדול. שיעור על אמונה בלתי מתפשרת. שיעור על נחישות בלתי נגמרת. שיעור על השילוב של כל אלה, בדרך להשגת היעד הנכסף.
אנחנו, שרוצים לשנות מן היסוד את המציאות הכלכלית-חברתית-תרבותית שבה אנו חיים, עשויים בקלות להיתפס לרגעים של ייאוש, פסימיות והטלת ספק: "האם זה אפשרי להשיג את חלומנו? זה באמת ריאלי ובר השגה? באמת נוכל לעשות כאן שינוי עמוק…?".
התשובה היא כן.

כן, כן, כן. ואומר שוב, אם לא היה ברור – כ ן !
אנחנו יכולים ואנחנו נעשה.

אם נעיז לחלום, נוכל לראות את חלומנו קורם עור וגידים. אם נאמין ללא היסוס בצדקת דרכנו, נוכל להפוך כאן מן היסוד את מה שעקום, מעוות ולא צודק. אם נשמור על נחישות מוחלטת, נשיג בגאון את מה שראוי לנו להשיג: חברה של שיוויון, צדק, שלום ואחווה.

וממש כמו משפחתו של גלעד שליט והמוני הפעילים שליוו אותם לכל אורך השנים האלה, גם אנחנו נמשיך להאמין ללא פשרות ביכולתנו לשנות, ויחד נצעד בנחישות איתנה עד שניצור כאן עולם טוב לכל.

ועד אז – אנחנו לא רואים ממטר.

פורסם במקור ב- 5 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ואח"כ גם באתר המחאה J14

בשורות הבאות תקראו על עדויות, דיווחים ומחשבות שהשילוב של כולם יחד, מראה תמונה כללית שלא נותנת לי מנוח:

א. בימים האחרונים מתקבלות עדויות על גל של פינויים לא חוקיים של חסרי דיור שהיו עד כה במאהלי המחאה. על פי דיווח שהתקבל בחדר המצב של המחאה, אתמול בבוקר הגיעו פקחים ושוטרים עם צו פינוי ופינו באופן אגרסיבי ואלים את האנשים שישנו הלילה בכיכר רבין. האנשים הללו ישנו ללא אוהלים אלא רק עם שמיכה או שק שינה על הדשא. אני מזכירה שאלה אנשים שאין להם בית ללכת אליו. אלה אנשים שעד לפני חודשיים וחצי ישנו ממילא על ספסלים ברחובות.
השינוי היחיד שקרה מאז תחילת המחאה הוא שלראשונה בחייהם הם חברו יחד. קהילה של חסרי דיור ופעילי מחאה ששילבו ידיים, כוחות ולבבות.
אבל העובדה שהם יחד, ולא מפוזרים ברחבי העיר כל אחד על ספסל בודד, מטרידה, מטרידה מאוד את השלטונות. הבוקר החרימו הפקחים והמשטרה בכוח את שקי השינה והשמיכות שנתרמו למפונים אמש כדי להתגונן מפני הקור.
בשעות הצהריים התקבל דיווח שהמשטרה מונעת את הישיבה של המפונים בכיכר רבין.
תקראו שוב: המשטרה מונעת ישיבה של אזרחים במרחב ציבורי. מרחב השייך לציבור – לא למשטרה, לא לחולדאי, לא לנתניהו. מרחב ציבורי.
(פוסט של האגודה לזכויות האזרח הפועלת בעניין). 

ב. זה הזמן להתבונן שוב בסרטון הבא, המראה בפשטות מעצר לא חוקי של אדם שכל פשעו היה שישב על ספסל בת"א:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=_cxrWzyL5XY&feature=player_embedded]

תסתכלו בסרטון הזה בעיון. אל תוותרו לעצמכם. כי בסרטון הזה יש את כל הסיפור על מה שקורה כאן. סיפור על שלטון הנלחם באזרחיו שמינו אותו, כדי לשמר את כוחו. הגולם קם על יוצרו.
תסתכלו על הסרטון ותבינו שזה לא רק סיפור של אדם אחד על ספסל. זה סיפור שנוגע לכל אחד מכם. כי בלי ששמתם לב, גונבים לכם את המדינה מתחת לאף. הספסלים הציבוריים שחשבתם שהם שלכם? לא שלכם. הם של השלטון. הדשא בכיכר? של השלטון. המרחב הציבורי? של השלטון.
למעשה, אין יותר ציבורי. יש של השלטון.
אגב, האם ראיתם אזכור לזה בכותרות העיתונים? האם מהדורות החדשות הקדישו לכך זמן אוויר? לא. למה? תיכף.

ג. השבוע ישבתי לשיחה עם חברים. דיברנו על ריכוזיות. זה באמת מדהים שפתאום מילה מהמדורים הכלכליים בעיתון הפכה לנושא לשיחה יומיומית. תוך כדי שיחה הבנתי סופית מה גודלה של האשליה שאנחנו מספרים לעצמנו, האשליה לפיה אנחנו חיים בדמוקרטיה. כי מה יש לנו כאן: 10 משפחות השולטות בכל ענפי המשק. אנרגיה, פיננסים, תקשורת המונים, טלפוניה, מזון והרשימה עוד ארוכה.
חלק אדיר של המשק, נמצא בידיי המשפחות האלה, תודות להפרטות של השנים האחרונות. מיעוט זעיר (ועשיר!) שולט. בנוסף לריכוזיות הזו, אין תחרות. המשפחות האלה הן חברות. הן קליקה סגורה שסוגרת עניינים בזמן שאתם הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה או יושבים לשתות בירה עם החבר'ה. מתחילים לראות את התמונה?

ד. השלטון שהוזכר בסעיף 1 ו- 2, הוא חבר מאוד מאוד טוב של ההון שהוזכר בסעיף 3. חברים מה-זה טובים. ההון מרפד את היושבים בשלטון. נורא כיף להתחכך בהון ולבוא לחתונות שלו. יש שם אוכל מצוין. והשלטון שנהנה כל כך ממנעמי ההון, ממשיך ומשמן את גלגלי ההון. ובינתיים, מספרים לנו בעיתונים (ששייכים להון) ובטלוויזיה (ששייכת להון), שיש כאן דמוקרטיה נ-ה-ד-ר-ת! וכלכלה בצמיחה! ומדינה סוכריה! ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשבת לשתות בירה עם החבר'ה. כי כל כך נהדר כאן!

ה. הדמוקרטיה כאן היא אשליה. מה שיש כאן בעצם זה סוג של משטר טוטליטרי של קומץ. קומץ עשירים וקומץ אנשי שלטון. מפלגת הון-שלטון שולטת באמצעות תעמולה ושטיפת מוח בנתיניה. שזה אתם. אנחנו. הסיבה שהמשטר הטוטליטרי הזה מצליח נעוצה בערמומיותו. מספרים לנו שיש כאן דמוקרטיה, לא מפעילים עלינו כוח צבאי כמו במשטרים טוטליטריים קלאסיים, אבל מסממים אותנו בטלוויזיה רוויית פרסומת המעודדת תרבות צרכנית ממסטלת (תקנו מותג – תהיו מאושרים!), ושולטים בנו באמצעי פשוט, כל כך פשוט, כל כך יותר יעיל ומתוחכם: כסף.

ו. כסף הוא כוח. כסף הוא האמצעי המודרני בתרבות המערבית והלכאורה חופשית – לשליטה. חופשית לכאורה, כי מה חופשי כאן אם כולם רצים אחרי כסף, כדי להוציא עוד כסף, על סמלי מעמד ויוקרה שמעידים על… כסף. מה חופשי כאן אם התרגלנו לחשוב שאם רק יהיה לנו כסף נהיה מאושרים. ואז אנחנו רצים להוציא כסף על סמלי כסף, ומכניסים לעשירים עוד כסף, שמשמנים את השלטון בעוד כסף, ובסוף מה איתנו…? אה כן, אנחנו הולכים לעבודה, רואים טלוויזיה ויושבים לשתות בירה עם החבר'ה. אז מה חופשי כאן, אם בזמן שאנחנו מוחים על כך שאין כסף מינימלי לקיום בכבוד שאינו מבקש סמלי מעמד, אנחנו מוצאים את עצמנו מגורשים מהספסלים שלנו? איפה החופש שחשבנו שיש לנו? איפה הוא בדיוק?

ז. לפני שבוע מת חסר בית שאומץ על ידי מאהל המחאה בכפר סבא, לאחר שמחלקת הרווחה בעיר התעלמה מדיווחי אנשי המאהל על מצבו הקשה של האיש. הרשויות ידעו, התעלמו, האיש מת. באמצע הלוויה שהייתה ביום ראשון השבוע, ניתקה העירייה את החשמל במאהל המחאה. למחרת חילקה צווי פינוי למאהל. לעירייה יש כוחות, זמן ומשאבים לפנות חסרי דיור שאין להם לאן ללכת. לאותה עירייה אין כוחות, משאבים או זמן לטפל באותם חסרי הדיור עד כדי כך שהם מתים.

ח. תסמונת ועד הבית. מכירים מישהו שרוצה להיות בוועד הבית? מישהו שאוהב להיות בוועד הבית? אף אחד. מי רוצה לעשות את העבודה השחורה? אף אחד. אז נוח לנו. נוח לנו שיש מישהו אחר שעושה לנו את העבודה השחורה ומפנה לנו את הזבל. רק מה… עכשיו אנחנו משלמים. בחרנו שלא לנהל את עניינינו, בחרנו להעביר לאחרים לעשות זאת, ובאופן כנראה ממש לא מפתיע, אבדנו שליטה על הבית. איבדנו שליטה ואיבדנו את הבית.

ט. דגים לא רואים את המים. אני משאילה את המשפט הזה מתחום אחר כדי לומר מילה על אנשים מצוינים שיש בתקשורת ובבתי המשפט. ברשות השופטת, זו שאמורה לדאוג לכך שהחופש שלנו יישמר, יושבים שופטים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. גם בתקשורת, הרשות הרביעית זו שגם כן אמורה לפקח על כך שהחופש שלנו נשמר, יושבים עיתונאים מצוינים. אנשים טובים, חכמים, נאורים. אבל דגים לא רואים את המים. הפסקנו לראות את המים כולנו. אט אט נשבנו בתוך הקונספט הלכאורה חופשי-דמוקרטי הזה ואין לנו מושג מה קורה כאן. ועיתונאים, ועורכים, ושופטים שמוציאים צווי פינוי נגד דרי רחוב (להתפנות לאן הם אמורים בדיוק?) – לא רואים. נתפסים לקטנות, לתקנות, ולא רואים את התמונה הגדולה. לא רואים שמדינה שאמורה לשרת את כלל אזרחיה, מקצצת את כנפיהם אט אט, דק דק.

י. הסתייגות נדרשת: יש שופטים, יש עיתונאים ויש גם פוליטיקאים שכן רואים את המים. בעיה: הם מעטים.

יא. מטריקס. אנחנו חיים במטריקס. ולא, עוד לא התעוררנו לגמרי. עוד לא התעוררנו לגמרי, כי רק על הסרטון שבו רואים אדם שנעצר על כך שישב על ספסל, אנחנו צריכים לצאת להפגנה של מיליונים. רק על הסרטון הזה, עיתונים במדינה דמוקרטית מתוקנת היו צריכים לצאת במהדורה מיוחדת. לוקחים לנו את המדינה מתחת לאף, ואנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, לראות טלוויזיה ולשתות בירה עם החבר'ה. ומרוב עבודה, טלוויזיה ובירה – אנחנו לא רואים בעיניים את מה שקורה באמת.

יב. זה הזמן שלנו להתעורר ולקחת שליטה חזרה לידינו. זו המדינה שלנו, זה כדור הארץ שלנו. אנשי השלטון עובדים בשבילנו. לא הפוך. את הכוח שנתנו בידיהם, אנחנו יכולים וצריכים (!) להחזיר לעצמנו. הגיע הזמן להתעורר באמת, לא כמעט, לא ליד, לא קוטג' ולא יוקר מחייה, הגיע הזמן להבין שאנחנו נתינים נרצעים במשטר טוטליטרי של הון-שלטון, הנשען על תרבות צרכנית מסממת. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה.
זה תלוי רק בנו.

יג. אם משהו מבליל המחשבות הזה עושה לכם היגיון, ב- 15 באוקטובר אתם חייבים לצאת לרחוב.

פורסם במקור ב- 2 באוקטובר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק ועלה אח"כ גם בסלונה

טוב.
עד עכשיו הייתי מעודנת ביחסי כאן לנושא הבא, עכשיו הגיע הזמן להסיר את הכפפות.
בואו נדבר על חינוך חינם החל מגיל 3 חודשים. זוהי אחת הדרישות הרשמיות של יוזמי המחאה ותומכיה. צעד קטן בכיוון הזה אף ניתן היה למצוא בהמלצות ועדת טרכטנברג שהמליצה להתחיל ליישם את החוק שכבר קיים: חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 (ועוד נדבר בהזדמנות על מרכיב החובה – שרק מלכתוב את המילה, רועדת לי הזרת בהתקוממות).

אז לכאורה, כל אנשי המהפכה, יוזמי מחאת העגלות והציבור בכללותו מרגישים שרק אם ביבי היה אומר כן לחינוך חינם מגיל 3 חודשים – כמה טוב זה היה. איזה הישג.
אבל לא.
לא יהיה בזה שום הישג. אם כבר משהו, אז זה יהיה ירייה לעצמנו ברגל.
כי חוק כזה לא רק שהוא אינו טוב לחברה שאני רוצה לברוא כאן, הוא גם חותר תחת הערכים הבסיסיים ביותר שמנסה לקדם המהפכה שלנו.

כי מה בעצם המסר שעומד מאחורי חינוך חינם מגיל 3 חודשים? מסר פשוט: מבוגרים לצד אחד של החברה, תינוקות וילדים רכים לצד השני. יש כאן מסר של פירוד, ריחוק והדרה של ילדים מחיק הוריהם ומחיק החברה. המסר הזה מקבע את הנורמה שילדים צריכים לגדול שעות רבות ביום, כל יום, הרחק מאביהם או מאמם – וכל זה בגיל הכל כך רך בשנים – שלושה חודשים. בדיוק הזמן שבו הם זקוקים להוריהם יותר מכל.

במאמר שפרסמתי לפני כמה שנים ב"הארץ" תחת הכותרת: "חופשת גידול ילדים", תיארתי מחקר בריטי שבדק כיצד מושפעת התפתחותם של תינוקות ופעוטות מזהות המטפל שלהם. מסקנת המחקר הייתה פשוטה: ילדים שגדלים בבית עם אמם (ואני מרחיבה גם לאביהם) מתפתחים טוב יותר חברתית ורגשית מחבריהם המטופלים במסגרות האחרות.
האמת, זה לא ממש מפתיע כשחושבים על זה, לא? זה לא ממש מפתיע שתינוקות ופעוטות מתפתחים הכי טוב לצד הוריהם. זה הרי סוג של אמירה טריוויאלית.

ואמנם, יש מדינות מתוקנות באירופה שרואות חשיבות בגידול התינוק או הפעוט על ידי הוריו והן מתייחסות לכך תקציבית. חופשות הלידה הממומנות על ידי המדינה נמשכות שנה, שנתיים ובמימון חלקי אף יותר. מקומות העבודה של ההורים נשמרים למשל בגרמניה 3 שנים.
אני רוצה להזכיר שבעודנו מתגעגעים למדינת הרווחה שהייתה כאן לפני 30 שנה, בואו ניזכר שבישראל עד שנות ה-70 לערך, היה מאוד מקובל שילד נשאר בבית עד גיל 4. רובנו כאן, לא יצאנו למשפחתון בגיל 3 חודשים. זה לא היה מקובל אז.

מדינה שמעודדת את אזרחיה לגדל את ילדיהם בשנים הראשונות בבית מרוויחה בטווח הארוך. המדינה תיצור חברה פחות אלימה ויותר בריאה בנפשה ויש לזה ערך כלכלי רב: למשל פחות פשיעה או פחות מחלות. זה אומר הגדלת הסיכוי בבגרות לחיים עצמאיים ברווחה אישית, שיביאו לפחות הישענות על מוסדות המדינה. הדברים האלה מעבר להיותם ראויים ורצויים, הם גם שווים הרבה מאוד כסף.
אולם זה דורש חשיבה והשקעה לטווח ארוך. ובמקום לראות את התרומה המיידית לכלכלה שיש היום להורה שיוצא לעבודה בתום שלושה חודשי חופשת לידה, יש צורך לראות את הערך הכלכלי והחברתי דווקא בכך שהוא מגדל את ילדיו בשנים הראשונות בביטחון המחזק של הבית.
אולם לא די במימון "חופשת גידול ילדים" שאני מציעה כאן. חשוב לתת להורים שיבחרו להישאר בבית מערך חברתי תומך להן ולילדיהם כמו הקמת מרכזים למשפחה, ששם ייפגשו ההורים זה עם זה ולילדים תהיה חברה שוקקת.

ודקה לפני שאני מקבלת כאן מטח של עגבניות רקובות מהצד הפמיניסטי של הדיון שייטען שאני רוצה להחזיר נשים לתפקיד המסורתי שלהן, אומר זאת: שורש הפמיניזם טמון בבחירה החופשית של האישה לעשות כל שתרצה. ואם אישה מרגישה חיבור עם אמהותה ובוחרת לממש זאת כל שעות היום למשך כמה שנים – אין מסר פמיניסטי מזה. בדיוק כפי שלא נחשוב שאב שבוחר לגדל את ילדיו בבית למשך כמה שנים, עשה בחירה נחותה. חופש הבחירה הוא לב העניין. והיום – אין כזה. היום נשים רבות שרוצות להיות אמהות במשרה מלאה, לא יכולות להרשות את זה לעצמן משיקולי פרנסה. הן חייבות לצאת לעבוד. מה פמיניסטי בזה?

אנחנו נמצאים בתקופה שלא תאמן של מהפכה תודעתית, של בחינה, התעוררות והתנערות מנורמות תרבותיות מעוותות. זה הזמן לקחת עוד נורמה, לחקור אותה ולבחון אלטרנטיבות שלה. הבחירה במשפחתון או מטפלת בגיל שלושה חודשים או לחילופין להישאר עם הילד בבית, צריכה להיות בחירה מושכלת ולא התנייה תרבותית שאותה עושים כאוטומט. אחד ממסרי המהפכה שלנו צריכים להיות שילדים לא מגדלים יותר באוטומט. הרי זה בדיוק ההתעוררות שכולנו חווים: אנחנו מבקשים להפסיק להתנהל כאוטומטים בתרבות דכאנית, אז הנה ההזדמנות לצאת מהאוטומט התרבותי שלנו כהורים.

באופן אישי חשוב לי להדגיש שאני תומכת בכל בחירה של כל אם ואב. אין לי ביקורת על בחירה אישית כזו זו אחרת כי ברור לי שלכל משפחה יש את הבחירה הנכונה לה ואין בי כל שיפוט. כולנו כהורים עושים כמיטב יכולתנו, לאור שיקלול כל צרכי המשפחה ולפי תפישת עולמנו. זה לגמרי אישי. אבל בהחלט יש לי ביקורת על מדינה שלא מאפשרת בחירה. מדינה שלא מאפשרת אלטרנטיבה לקיום כלכלי בכבוד להורה המגדל את ילדיו.

אבל המסר שלי כאן חורג הרבה מעבר לכסף: אנחנו חיים בתרבות שלא מעניקה לגידול ילדים על ידי הוריהם לגיטימציה ראויה. כי הרי מי שמגדל את ילדיו במשרה מלאה (בפרט אם אלה הן אמהות) הוא נחות יותר חברתית ("עקרות בית") מאותם אנשי קריירה ש"מגשימים את עצמם". לכתוב דוחות מאזן רווח והפסד נחשב יותר מלגדל נפשות רכות ואהובות. לגדל ילדים זה לא ביג דיל. זה עבודה למטפלות וגננות שמתומחרת בפרוטות. לגדל ילדים זה סתם. זניח. שולי.
תגידו, אנחנו יצאנו מדעתנו?

ברמה הפרקטית, כמהפכנית בדם, הדרישה שלי לצדק חברתי כוללת צדק חברתי לילדים ולהוריהם. מי שרוצה לצאת לעבוד בתום חופשת לידה, שיקבל את המימון לחינוך החיצוני שהוא מרגיש שראוי למשפחתו. ומי שבוחר לגדל את ילדיו בעצמו במשך כמה שנים, שיקבל את המימון לחינוך המשפחתי הזה שהוא מרגיש שראוי לו ולילדיו. שתי אלטרנטיבות, שתי דרכים, חופש בחירה. זה הצדק החברתי שלי.

מי שעוקב אחרי הכתיבה שלי כאן בחודשיים האחרונים על רוח המהפכה כמו שאני רואה אותה, יודע כבר שעבורי לב המהפכה הזו הוא החיבור בין כולנו בני האדם. הסולידריות, האחווה והרצון לחוות חזרה את הביחד האנושי המרגש כל כך. אינני מבינה כיצד אנו יכולים לבקש סולידריות בין כולנו, בלי להכליל את ילדינו בזה. המהפכה שלנו צריכה להתחיל בזה.

פורסם במקור ב- 2 באוקוטבר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק

היום (שבת) נסעתי עם הבנות שלי לפגוש שותפים לדרך במהפכה. אנשים שהכרנו היום לראשונה. קבוצה של כעשרים-שלושים איש, שיצאה לצעדה ממטולה כבר לפני כמה שבועות בדרכם לירושלים, כחלק מ"עלייה לרגל בעקבות צדק חברתי". בימי ראש השנה הם עצרו לחנייה בישוב סמוך למקום מגוריי. אז בישלתי להם סיר מג'דרה גדול, ויחד עם עוד חברים מחדר המצב, יצאתי לפגוש פנים חדשות של רוח המהפכה.
הצעדה הזו התחילה כיוזמה של קבוצה ממאהל המחאה בראש פינה שהחליטה לקפל את שלב האוהלים, ולצאת לשלב חדש במחאה: צעדה לאורכה של הארץ, בישובים, בכבישים, בינות לאנשים, בבתי הספר, ברחובות, בינות לנהגים, באסיפות הסברה ספונטניות או בשירה ונגינה שיוצאות מהלב וסוחפות את כל מי שסביב.
האנשים האלה לא חיכו לאף אחד. הם פשוט קמו ועשו מעשה.
האנשים שהם פוגשים בדרך, מדהימים לא פחות. עוטפים אותם בתרומות מזון, ואף פותחים את בתיהם בפניהם לשינה, מקלחת, ארוחה חמה ורגע של שקט.
והנה זה, בדיוק זה.
לב המהפכה. האחדות, האחווה, הלבבות הנפתחים, האהבה.
כשרואים את זה מבינים למה המהפכה כבר כאן. מבינים למה מה שהתחיל לא יכול לחזור אחורה. מבינים איך הכל כבר קורה, איך הכל כבר כאן. כל שאר העניינים: שינוי השיטה הכלכלית ותיקון העיוותים החברתיים – זה כבר בקטנה. קטן עלינו, ונגיע לשם. ברור. כי הצעד הגדול ביותר, החשוב ביותר וההכרחי ביותר כבר נעשה. הלב נפתח. מכאן והלאה, הכל פתוח בפנינו, הכל בר השגה. כי מי יכול מול לב פתוח?

***

שוחחנו על הקשיים שעולים אצל רבים מאיתנו במחאה המתמשכת. אנחנו כולנו פועלים כבר יותר מחודשיים, והתנודות רבות. אחרי מאמץ גדול ומרוכז אצל כל אחד מאיתנו בתחילת הדרך, התמקדות טוטאלית והשקעה גדולה של משאבים כספיים, זמן, אנרגיה – רבים מאיתנו מחפשים בחזרה את האיזון בחיים. כך זה אצלי, כך זה אצל לא מעטים מחבריי למהפכה, ממש בימים אלה.
ואנחנו הרי כבר הבנו מזמן שזו לא ריצת ספרינט, אלא מרתון ארוך. מה שאומר שצריך לשמור על כוחותינו, ולא להישרף בדרך. מה שאומר שהמהפכה הזו היא לא אירוע נקודתי בחיים. היא הולכת והופכת לחלק מהחיים, חלק מחיי: יש לי שתי ילדות מדהימות שממלאות את לבי, יש לי עסק שהוא לא רק פרנסה אלא גם בעל משמעות אדירה בחיי, יש לי חיים אישיים מרגשים ומפעימים, ויש לי גם מהפכה-שלא-תאמן לקחת בה חלק.
סיפרתי שם לחבריי מחדר המצב שאני יוצאת להפוגה מהפעילות היומיומית השוטפת שלי בחדר המצב. הסברתי שאני חשה בימים אלה לא ממוקדת, לא ברורה לעצמי, ושאני צריכה לחזור הביתה, למרכז שלי, לבנות שלי, לעסק שלי ןלחיים האישיים שלי כדי למצוא את עצמי בחזרה.
ושוחחנו שם כולנו על הבלבול השורה לעיתים במהפכה. על ריבוי הקבוצות והמנהיגים והאנשים והדעות, על מאבקי האגו שגם מתרחשים, ועל העובדה שאין כאן סדר. שזו מחאה עממית בלי ראש, ארגון וחיילים מסודרים, ואנחנו במן תקופת ביניים כזו שבה כל מיני דברים קורים, בכל מיני כיוונים, בחוסר תיאום לעיתים, במן כאוס שכזה. אבל דברים קורים. ואנחנו בתנועה. וזה מה שחשוב.
ואמרנו שם בשיחה שכדי שהמהפכה הזו תתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להיות מדויק ונאמן לעצמו. ולפעול כשנכון לו ואיך שנכון לו. אם כולנו נהיה מדויקים, המהפכה תהיה מדויקת.
סיפרתי לחברים איך אני חשה שחוסר המיקוד הזה שאני חשה בו בימים האחרונים, איך הבלבול עצמו הוא מדויק. והבלבול הזה הוא חלק ממה שמכוון את כולנו – אותי ברמה האישית, ואותנו כקבוצה של יוצרי שינוי – בדיוק בדיוק בדיוק… למקום הנכון.
ובעודנו משוחחים על כך, בעודי מדברת על קבלת הבלבול וההרפיה לתוכו, ועל כך שמתוך הבלבול תצמח הבהירות, ועל כך שזה שלב שצריכים לעבור דרכו – בעודי מתמללת את תחושותיי, הרגשתי איך לאט לאט – בדיוק אז! – אני חוזרת לפוקוס שלי. בדיוק ברגע ההוא הרגשתי איך אני חוזרת לעצמי. עד כדי כך המעבר היה חד. עד כדי כך המעבר היה פשוט. קסם.
כי זה הרי חוק קוסמי: ברגע שאני מקבלת את הבלבול והכאוס בחיי, מיד מתחילים הדברים להסתדר. אינני יודעת למה, אבל כל פעם החוק הקוסמי הזה מפתיע אותי מחדש. ק ס ם.

המחשבות האלה, שחלקתי היום עם חבריי החדשים, מצאו להן הד והיזון חוזר במרחב שבו דיברנו. ושוב מפתיע אותי בכל פעם מחדש, איך אני פוגשת לאחרונה כל כך הרבה אנשים שמדברים בדיוק בשפה שבה אני מדברת. קסם! והקסם הזה לא מפסיק להדהים אותי.

***

נדב, אחד מהחברים בצעדה, ריגש אותי כל כך כשאמר משפט פשוט: "גם אם מחר כולם ילכו מכאן, ולא יהיה מי שיצעד איתי – זה לא מעניין אותי. אני צועד לירושלים. ביחד או לבד. זה מה שאני עושה".

***

המהפכה הזו מתחילה אצלנו. אצלנו בלב פנימה בינינו לבין עצמנו. וביחסים עם הקרובים לנו. עם האהובים עלינו, עם המשפחות שלנו, עם החברים שלנו, עם המוכר במכולת, עם המתדלק בתחנה. אנחנו יכולים להמשיך ולעשות מהפכה כל אחד בדלת אמותיו. זה הבסיס של כל הדבר הזה. יש לנו את היכולת בכל רגע ליצור במעגלים הסובבים אותנו חיבור, סולדיריות ואחווה עם כל אדם שאנחנו במגע איתו. כל יום, כל רגע הוא חלק מהמהפכה.

***

במהפכה הזו ובכלל בחיי לאחרונה, אני פוגשת אנשים שמראים לי את הנפש שלהם עד הסוף. אנשים שנפתחים ללא גבול, בלי מגננות ובלי ציניות. אני רואה לאנשים את הלבן בנפש שלהם, והם רואים את שלי. לא יאומן. אני חשה כל כך מבורכת שאני חיה וזוכה לחוות את כל זה. זה ממש נס. הלבבות מסביבי נפתחים, לבי נפתח ונמס והחיבור הוא אלוהי.

פורסם במקור ימים אחדים לפני ראש השנה ב-24 בספטמבר 2011 בפרופיל שלי בפייסבוק

יש זמנים שבהם אין לי אלא לשתוק. ימים שבהם הנפש לא מוצאת את מילותיה. ואז היא פשוט היא. בלי ביטוי החוצה של המתחולל פנימה.
כזה היה השבוע שלי.
השבוע חוללתי מהפכה אצלי בחיים. מעטים האנשים שיבחינו בה, אבל היא דרמטית וגדולה אצלי, בדיוק כמו המהפכה שאנחנו יוצרים כאן בחברה הישראלית.
השבוע התעוררתי. בדיוק כפי שכולנו התעוררנו הקיץ הזה מחלום הבלהות שחיינו בו, גם אני השבוע הבנתי שדי. לא עוד.

זמן רב, רב מדי, לקח לי להקיץ מהשינה הטרופה שבה שהיתי. אבל הרגע המבורך הזה קרה. וכשנעורתי לראות את מציאות חיי בעיניים חדשות, יכולתי בשלמות וברגע אחד של בהירות, לקבל החלטה ולבצע אותה.
פעם ראשונה בחיי שהחלטתי כזו החלטה, פעם ראשונה בחיי שביצעתי כזו החלטה, שהיא כואבת ועצובה, אך בה בעת שלמה.

השבוע עשיתי ניקוי. במבט שטחי זה נראה כאילו סגרתי קשר בחיי, אבל בעצם עשיתי ניקוי של דפוס שלי בחיי. השבוע התעוררתי לראות איך אני שבויה בדפוס כובל שהוא כולו פרי יצירה שלי, דפוס שמשאיר אותי שוב ושוב באותו מקום שלא עושה לי טוב. ואני לא יכולה שלא לראות שוב את ההקבלה למה שמתרחש סביבי בחודשיים האחרונים. איך ציבור שלם נעור לראות איך הוא שבוי בדפוס כובל שלו, שמשאיר אותו שוב ושוב באותו מקום שלא עושה לא טוב.

בקיץ הזה התעוררנו כולנו לראות איך אנחנו ממשיכים לאכול את הפסולת הרעילה שבה מאכילים אותנו, ואיך התרגלנו לקרוא לזה אוכל. בקיץ הזה הבנו לראשונה, שמגיע לנו יותר טוב. כל כך הרבה יותר טוב!
והנה אני האחת, גם בחיי הפרטיים הבנתי שמגיע לי כל כך הרבה יותר טוב. איזו הבנה מבורכת.
אז הערב זה אחד מאותם רגעים שבהם אני רואה את איך חיי כרוכים בחיי המהפכה הזו ושזורים בה. וכמה מרגש לחוות את הקשר הזה. הלא זה הקסם בחיים. הכל קשור בכל.

הרבה אנשים חושבים שאני נרתמת לעבודה במהפכה בגלל יוקר המחייה בארץ או העיוותים הכלכליים והחברתיים שיש כאן. כל אלה הם כמובן סיבות תקפות ומצוינות להמשך העבודה במהפכה, והן חלק ממה שמניע אותי.
אבל אני מודה שזה חלק קטן. המנוע החזק שדוחף אותי שוב ושוב לעשייה הוא מנוע האהבה.
עבורי, האהבה בין בני אדם היא היא הדבר. היא הסיבה למהפכה, היא מטרת המהפכה, היא מהות המהפכה. ואמרו כבר לפניי: מהפכה של אהבה.

בכל פעם שאני פוגשת אדם ומזהה בו את הניצוץ האנושי-האלוהי הקסום שטמון בו, אני מתרגשת. ומרגישה הודיה גדולה על החיים האלו שאפשרו לי שוב להרגיש את הניצוץ הזה ואת החיבור הזה אליו.
אז זו מן מטרה קטנה אליה שואפת בחיי מזה זמן מה, מטרה שבה אני עוסקת גם בחיי המקצועיים והפרטיים עוד לפני המהפכה, מטרה שרק בשבועות האחרונים התנסחה לה באלה המילים:
אני רוצה להגביר את האהבה בין בני אדם. איפה שאוכל כמה שאוכל.
לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יסתובבו בעולם בלי לדעת שהם נפלאים ואהובים וראויים לאהבה. אני רוצה לתת להם אותה. כי מגיע לכולם לחוש אהובים ולאהוב בחזרה.

אז בכל פעם שתראו אותי מדברת על תקציב חברתי, תדעו שמאחורי כל סעיף תקציבי שאני רוצה לשנות, מסתתרת אהבה. והכסף שאני רוצה להעביר למגזרים שונים שקופחו במשך השנים, הוא גם כסף של אהבה. כסף שייאפשר לאנשים לחיות בכבוד ומעצם כך, לחוות אהבה.

זו המהפכה הקטנה שאני מנסה לחולל, והיא כמובן נמשכת עם כל אדם שאני פוגשת בכל יום, בכל מקום, גם כאן ברשת.

כמה קל לתת אהבה. כמה מרגש ומרחיב את הלב לתת אהבה. ולקבל אהבה… זה מדהים.

1.
לקראת הפגנת המיליון הגיע לארץ אמן אמריקאי בשם JR אשר מצלם פורטרטים ענקיים של אנשים מכל העולם ותולה אותם על גשרים, תחנות אוטובוס, חומות וקירות במרחב הציבורי במקומות שונים ברחבי הגלובוס. המסר של JR פשוט: יש כאן בני אדם. תראו אותם.

צוות צילום מיוחד הגיע לישראל ולרשות הפלסטינית בימים שלפני ההפגנה לצורך קידום הפרויקט במקום של סכסוך בין עמים. לאור העיתוי שהיה צמוד להפגנת המיליון, החליט JR לקחת לתרום את חלקו האמנותי בהפגנה ולהפיץ את המסר האומנותי שלו גם שם: יש כאן בני אדם! תראו אותם.

מארק אזולאי, יהודי צרפתי שחי בניו יורק וצלם בצוות, צילם מאות ישראלים ותלה את צילומיהם ברחובות ת"א. מארק הגיע לצלם גם אצלנו בחדר המצב, ובשעות שלפני ההפגנה פתח עמדת צילום והדפסה ברוטשילד, שם צולמו כמאתיים איש. כל אחד קיבל את הצילום מחובר למקל, כדי לצאת להפגנה עם שלטי ענק של פניהם.

הפוסט הבא פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלי ב- 5 בספטמבר 2011, יומיים לאחר הפגנת המיליון:

כשהחלטתי להצטלם לפרויקט הפורטרטים הוסבר לי שאהיה אחת מתוך מאתיים איש שייקחו איתם את הפורטרט שלהם בהפגנה. הרעיון היה שכל האנשים שנושאים את הפורטרט יצעדו יחד כגוש אחד כדי ליצור את האפקט האמנותי.

בפועל, מה שקרה זה שהאנשים צעדו בנפרד בין מאות אלפי אנשים. מה שעוד קרה, זה שהשלט והמקל שחובר אליו היו מאוד מאוד כבדים. רבים החליטו ברגע האחרון לוותר על נשיאת השלט. לי היה ברור, שאני לוקחת אותו איתי, כי בשבילי המסר היה כפול. ביודעי שהשלט שלי הוא פסיק קטן בפרויקט בינלאומי שבו מצולמים אלפי אנשים מכל העולם, הרגשתי שאני אומרת שני דברים: א. יש כאן בני אדם. ב. לא רק כאן, בישראל. יש בכל העולם בני אדם. כולנו בני אנוש המחוברים יחד. זה היה המסר שלי בהפגנה הזו עם השלט הזה.

היו רגעים שצעדנו יחד 3-4 חברים עם השלטים. והיו רגעים שבהם הייתי היחידה שנושאת את השלט.

מרגע שיצאתי לדרך, קרה דבר מעניין. בכל פעם ראיתי עיניים מסתכלות על השלט. ואז פרצוף לא מבין. ושוב עיניים לשלט ושוב פרצוף תמה. בהתחלה הם עוד היו שואלים, "מה זה?", בהמשך, נידבתי כבר את התשובה מבלי ששאלו: "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם. שייראו אותנו".
"אהההה….", היו מיד מהנהנים לי. ומיד מבט התמיהה התחלף למבט של הבנה.
ואז הגיע החיוך.

והחיוך הזה סימל את רגע החיבור שביני לבין מי שעד לפני רגע לא הבין. הוא חייך כי הוא הבין באותו רגע שהשלט הזה מדבר גם עליו. נושא גם את פניו. והוא חייך כי הוא חש איך אני והוא – זרים מוחלטים – נמצאים כאן לשם אותה מטרה, אותו מסר: "שלום, יש כאן בני אדם. הנה אנחנו". וזה היה רגע החיבור.

הדבר הזה שתיארתי עכשיו, קרה לי לאורך כל שעות הצעדה והעצרת לא פעם ולא פעמיים. עשרות פעמים. אולי יותר. עשרות אנשים ניגשו אלי עוד ועוד, כולם בתחילה במבט תמה, כולם קיבלו תשובה, כולם הבינו, כולם חייכו.
ואני הרגשתי לרגע, עם השלט הבודד, הכבד והקצת לא ברור הזה, איך דווקא בגלל שהוא כל כך גדול, ודווקא בגלל שהמסר שלו לא מובן מיד כך שיש צורך להסביר, איך דווקא בגלל זה, נוצרת תקשורת ונוצר החיבור ביני לבין עמיתיי להפגנה, הזרים עד לפני רגע.

וראיתי לאורך הערב איך הם באים, בזה אחר זה, והרגשתי איך הם מתחברים לשקע מיוחד כזה של חיבור, נטענים וממשיכים הלאה. ואז בא האדם הבא.
זה מה שקרה לי בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. חיבור.

2.
כשהלכתי עם הפורטרט הענק בצעדה מהבימה לכיכר המדינה, נתקלתי בצוות של ערוץ 2 ששידר שידור חי רגע מלב הצעדה. "מה השלט הזה?", שאל הכתב, וראיתי את הצלם מרים את מצלמתו מעלה כדי לתפוס את השלט. "זה חלק מפרויקט בינלאומי", אמרתי, "כי זו הפגנה של אנשים. יש כאן בני אדם". המשכתי הלאה ואחר כך נודע לי שהבנות שלי (בנות 4 ו-7.5 אז) שהיו באותה עת אצל אחי וארוסתו, ראו את זה בטלוויזיה. הבנות שלי, שישנו איתי באוהל חודש בשדרות רוטשילד ולקחו חלק פעיל בחדר המצב, ראו בשידור חי את אמא שלהן מעבירה לעולם את המסר שלה.

3.
במשך חמישה ימים מסביב לשעון פעלתי בחדר המצב עם חבריי, כדי לייצר באזז תקשורתי ולגרום לכך שזו תהיה ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדנית ישראל. בכל אותם ימים ישנתי אולי שלוש שעות בלילה. באמצע ההפגנה, אחרי שסחבתי את השלט הכבד מכיכר הבימה עד לכיכר המדינה, ולאחר שלא נשמתי במשך חמישה ימים, נשכבתי פתאום באפיסת כוחות על הדשא מקשיבה לנאומים בעודי מסתכלת על הכוכבים.
באמצע רגע השיא, הנאום של דפני ליף, נרדמתי.

מאז שפתחתי אוהל בשדרות רוטשילד בקיץ 2011, אני מתעדת אצלי בפייסבוק את המהפכה וגם את חיי בתוכה כמי שפועלת לשינוי עמוק בארץ ובעולם.
עוד מתחילת הדרך הבחנתי שחיי וחיי המהפכה מסונכרנים לא פעם. ואולי אפילו תמיד. הדיווחים שלי נגעו לא פעם באישי, עובר בציבורי וחוזר לאישי. הכל קשור בכל.

בבלוג הזה שנפתח כעת, כמעט שנתיים לאחר שהתחלתי לכתוב על המהפכה, אני אעלה חומרים נבחרים מהשנה הזו, לצד פוסטים אקטואליים שעוד יעלו בהמשך.

המהפכה שאני שואפת לקדם בעולם חורגת מעבר לקוטג', מעבר לשכר הדירה, מעבר לקפיטליזם חזירי מול סוציאל-דמוקרטיה ואפילו מעבר למאבק בחיסול הדיקטטורה התאגידית בעולם.
המהפכה שלי היא קודם כל מהפכה אישית ותרבותית. מהפכה שבה בני אדם חוזרים אל עצמם. אל מי שהם, עוד בטרם ההתניות התרבותיות שוטפות המוח. מהפכה של חיבור בין אדם לאדם מעצם היותו אדם, מהפכה של חיבור בין אדם לעצמו.

אז גם כשתראו אותי כותבת על תקציב מדינה מעוות או על המשטר הדיקטטורי של ההון-שלטון, תדעו שמאחורי כל המאבקים האלה וכל המילים האלה, בשורה התחתונה זה הכל מבחינתי מהפכה של אהבה אנושית.

תודה לכל מי שנותן לי השראה וכוח להמשיך ללכת בדרך הזו.
תודה לכל מי ששותף עימי במסע הזה.
תודה לכל מי שקורא ומגיב.
תודה לכל מי שזה נוגע בו.
תודה לכל מי שמאמין שאפשר לשנות.