חדר המצב של המחאה החברתית הוקם ב- 30 באוגוסט לקראת "הפגנת המיליון" שאליה הגיעו כחצי מיליון בני אדם, שיא בהיסטוריה של מדינת ישראל.
לאחר ההפגנה הפך חדר המצב לגוף תקשורת אלטרנטיבי, מעין "סוכנות הידיעות של המהפכה", המדווח על המתרחש במחאות בארץ ובעולם, ומניע לפעולה.
כיום יש למעלה מ- 16,000 מנויים על חדר המצב, ובשבוע ממוצע בין 200,000 ל- 300,000 איש נחשפים לתוכן כלשהו שפורסם בחדר. בשבועות שבהם היו התרחשויות דרמטיות (מעצרה של דפני ליף, הצתתו של משה סילמן), הגיע חדר המצב ליותר מחצי מיליון בני אדם.
הפוסט הבא פורסם במקור אצלי בפייסבוק יומיים לאחר הפגנת המיליון (5.9.11) והוא מתאר את הקמת חדר המצב.
חשוב לומר לפני כן שאלה היו ימים לא פשוטים למחאה החברתית. ערוצי הטלוויזיה כבר החלו להפנות כתף קרה ולא רק שהפסיקו לסקר את הנעשה, הם גם הראו שוב ושוב אוהלים נטושים כשהמסר שהעובר לציבור: המחאה בשלבי גסיסה.
בתוך אווירה נטולת באזז תקשורתי ועם שיח שלילי כלפי המחאה, יצא לדרך חדר המצב שמטרתו הייתה פשוטה: לעורר באזז מחודש, להחזיר את המחאה למרכז הכותרות והמהדורות, ולדאוג שכל אדם במדינת ישראל ידע על הפגנת המיליון, וישאף להגיע אליה.
אז כך זה התחיל.

שישה ימים לפני אירוע "צעדת המיליון", החליטו אמנון דפני ובועז נול להקים חדר מצב לקראת האירוע. המטרה: לעשות היסטוריה. להפוך את האירוע להפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל. אמנון הוא אחראי המדיה במטה המחאה החברתית. אמנון הוא אקטיביסט כבר 15 שנה, ולפני שנה וחצי החל להקים רשת חברתית שמחברת בין כל האקטיביסטים בארץ. אמנון חלם על המחאה הזו, כבר לפני שנה וחצי. כשהוא שמע על היוזמה של דפני ליף לפתוח אוהל בשדרות רוטשילד, הוא יצר עימה קשר, ומאז הוא במטה המחאה. הוא הקים את האתר הרשמי של המחאה J14. אמנון ובועז מכירים בחייהם האישיים. בועז הוא יזם. עבד במטה הבחירות של ברק אובמה בקמפיין לנשיאות. לפני כשלוש שנים עבד עם ביל קלינטון כעוזר אישי. בועז תרם לא רק את רעיון חדר המצב אלא גם את דירתו הפרטית בתל אביב.

ביום שני, שישה ימים לפני הצעדה, פרסם אמנון באתר המחאה רשמי הודעה על הקמת חדר המצב וקריאה למתנדבים לשלוח מייל עם רזומה קצר. אחרי שקיפלתי את האוהל שלי בשדרה שלושה ימים קודם, ראיתי שהתפנו לי איזה חמש דקות ביום, והחלטתי לשלוח מייל הצטרפות. כתבתי קצת על עצמי וחיכיתי לתשובה. בשלב התמים ההוא עוד כתבתי סטטוס על כך והוספתי: "נראה לאיזה משמרת ישבצו אותי".

קיבלתי ביום שלישי בבוקר מייל. אחר הצהריים פגישת פעילים ראשונה ותדרוך. כתובת ושעה. באותו יום הבנות שלי היו איתי כל היום. מיד הרמתי טלפון לבייביסיטר שלי שהזיזה עבורי פעילויות אחרות שהיו לה. רגועה כשהבנות שלי בידיים מעולות נסעתי לתל אביב.

הגעתי לדירה. בסלון מסודר ויפה ישבו כבר כמה אנשים. רובם לא הכירו זה את זה. אני לא הכרתי איש. התחלנו לדבר על מה עושים. תוך מספר שעות הסלון שינה את פניו. בריסטולים שנכתבו עם תדרוך לפעילים נתלו על הקירות, מפת ישראל, טבלאות, מונה דיווחים מהשטח – הסלון היפה הפך לחדר מצב.
לאט לאט נוצרו משימות ותפקידים לאנשים, שרק שמחו לקחת על עצמם עוד ועוד עבודה. רחלי טיפלה בארגון המשמרות של המתנדבים. טימור עבדה מול הצוות הגרפי והרימה בעצמה את קמפיין עסקים סוגרים במוצ"ש ויוצאים להפגין. כל אחד לקח לו משהו, ותוך כדי כולם כולם המשיכו לעבוד יחד על שינוי התודעה ברשת: יש הפגנה במוצ"ש – כולם באים.

הימים שכנראה התחלפו בלוח השנה, נדמו כיום אחד ארוך שמשכו חמישה ימים. החיים הרגילים של כולנו עברו לשיחה ממתינה. נדבר אחרי ההפגנה.

האנשים שהגיעו לחדר המצב להתנדב היו חדורים כולם ברצון לייצר שינוי בישראל, מלאי אמונה שניתן לעשות זאת, מלאי מרץ לדאוג שזה יקרה. אנשים הגיעו עם הילדים שלהם, בני הנוער ישבו לעבוד איתנו וגייסו במרץ את בני גילם ברשתות שלהם, וככה עבדנו מסביב לשעון במשך חמישה ימים רצופים.

גם הבנות שלי הגיעו בימים הבאים איתי לחדר המצב. שתיהן צעירות עדיין מכדי להיות מחוברות לרשתות חברתיות, אבל הן עזרו בהצעת כיבוד למתנדבים, קישוט וציור של שלטים, והן היו גם אחריות על מדד העליזות בחדר.

סך הכל קרוב לשבעים איש הגיעו במהלך הימים לחדר המצב, במשמרות מתחלפות. בכל פעם כשהגיע מתנדב חדש הוא היה זוכה לתדרוך מאחד הוותיקים הפנויים. ותיק הוא מי שנמצא כבר כמה שעות.

ביום חמישי בלילה אמנון יזם הפסקת עבודה וסיעור מוחות. מה עשינו עד כה, מה עובד, מה לא עובד, מה כדאי לעשות. אנשים זרקו רעיונות ואני לא יודעת איך זה קרה אבל התחלתי לרכז את המשימות שהצטברו על השולחן בחדר. ואני בכלל תהיתי לאיזו משמרת ישבצו אותי.

בשישי ושבת כבר הצלחנו לגייס כמה אומנים ואנשי תקשורת שיבואו לתמוך ולתת עוד דחיפה. חמי רודנר, גלעד כהנא מג'ירפות, דליק ווליניץ הגיעו לחדר המצב. אחרים שלחו סרטוני תמיכה: אלון גל, דנה ספקטור, דורי בן זאב, ירמי קפלן ועוד ועוד. כל מי שפנינו אליו, מיד נענה בהתלהבות.

חמי רודנר מתקשר לדנה ברגר: "בואי להפגנה ותביאי איתך עוד חמישה אנשים". ערוץ 10 מצלם.

הייתי יכולה לכתוב כאן ספר שלם רק על כל אחד מהאנשים שהגיעו לעבוד בחדר המצב. גם כשמישהו היה הולך הביתה, הוא עוד היה ממשיך לעבוד מהבית. עונה לטקבקים, מפרסם ברשת, מעדכן, דוחף, מפיץ. כל הזמן תקשרנו אחד עם השני גם כשהיינו בבית, העבודה נמשכה 24 שעות ביממה ללא הפסקה.

האווירה בחדר הייתה מחשמלת. כל הזמן ראינו איך התגובות ברשת הלכו וגברו ואיך ההיענות של אנשים לבוא להפגנה, הולכת ועולה. ראינו את המספרים רצים למעלה. לי היה ברור שאנחנו עושים כאן היסטוריה. שהדבר הזה שאנחנו עובדים עליו בדירה אחת בתל אביב הולך להירשם בדברי הימים. מרוב עומס עבודה לא היה לי זמן להתבונן על זה לרגע בשקט, אבל הרגשתי כל הזמן שזה גדול, שזה גדול מאיתנו, שזה גדול מהחיים.

וככה, יחד עם יוזמי המחאה, עם מוביליה, ועם עוד אלפי פעילים בכל רחבי הארץ שעובדים שבועות במהפכה הבלתי נתפשת הזו, עשינו זאת. במוצאי שבת, בשעה שבע וחצי בערב, סגרנו את הלפטופים, לקחנו את השלטים ויצאנו לקחת חלק בהפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל.

כתבת וידאו של דה מרקר על חדר המצב לקראת הפגנת המיליון